ביה"ד הרבני רחובות - מורדת התובעת כתובה; כספים שנתנו ההורים לקניית דירה - הלוואה או מתנה? - פסקדין

עניינו של פסק דין זה - הכרעה בתביעת האישה לכתובתה והכרעה בעניין הדירה.

רקע

הצדדים נישאו בתאריך ....... סכום הכתובה הוא 52,000 ש"ח.

לצדדים שני בנים קטינים משותפים: הבן ב' בן 8, הבן א' בן 6.

כשנה לאחר נישואיהם, בני הזוג רכשו דירה בנס ציונה. הדירה נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. מדובר בדירה קטנה.

האישה פתחה בהליכי ישוב סכסוך בבימ"ש לענייני משפחה בתאריך 12.11.2021, ובסיום תקופת עיכוב ההליכים (12.01.2022) האריכו הצדדים בהסכמה את תקופת עיכוב ההליכים עד לתאריך 12.03.2022.

האישה הגישה לבית דיננו תביעת גירושין בתאריך 31.03.2022 וכרכה בה תביעות נוספות.

ניתנו החלטות ביניים.

פסק הדין בתביעת הגירושין ניתן בתאריך 27.3.2024.

הצדדים התגרשו בתאריך 27.06.2024.

הליך הסיכומים והתגובות לסיכומים הסתיים ולהלן הכרעת בית הדין במחלוקות הצדדים.

כתובה:

בתאריך 27.3.24 פסק בית הדין בנושא תביעת הגירושין של האישה כי "ודאי הוא שמצווה על הבעל לגרש את האישה... ".

הצדדים התגרשו בתאריך כ"א לחודש סיון התשפ"ד (27.06.24).

בנימוקיו לפסק הדין בנושא הגירושין ביה"ד כתב כמה נימוקים. בסעיף 2 כתב ביה"ד נימוק שהכותרת שלה היא "טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת קצת" ונראה שהנימוק הזה הוא גם הנימוק העיקרי לתביעת הכתובה של האישה.

בפסק הדין הביא ביה"ד את דברי ספר "לב שומע לשלמה" שכתב:

"הדבר משתלב עם הגדרת מאיס עלי, התוס' רי"ד כתב דכיון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואילו אשה כשרה אין אומרים להיבעל לשנוא לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו...". 

כן הביא ביה"ד את דברי ספר "היכל יצחק" שכתב "דמאיס עלי לא עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש... ".

וכן כתב בספר דברי משפט חלק ב' עמוד קל"ה, וכך כתבו בפד"ר חלק ט' עמוד 181, הובאו שם דבריהם בהרחבה.

ונראה שבמקרה המונח לפנינו ביה"ד התרשם בדיונים שהאישה מאסה באיש, ולמרות הפצרות של ביה"ד לאשה במהלך הדיונים לנסות הליך של יעוץ או פישור אצל יועץ נישואין או אצל רב, האישה סירבה לכך בכל תוקף ודחתה את הפצרות ביה"ד, וביה"ד התרשם שמנוי וגמור עם האישה להתגרש מהאיש ואינה חפצה בהמשך הנישואין הללו.

ונראה להביא את דברי החזון איש (חלק אבן העזר סימן ס"ט סעיף ט"ז) שכתב:

"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במה שתבעה הכתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה, לא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס... אינה מפסדת כתובתה".

לפי דברי החזון איש, גם אם האישה תובעת כתובתה ונראה לביה"ד שהיא מאסה באיש, תביעת הכתובה אינה גורעת מטענת מאיס עלי, וזכותה של האישה לקבל את כתובתה.

מאידך גיסא, ביה"ד התרשם בדיונים שטענות האישה לסיבת המאיסות שלה מן האיש הם טענות קלושות, כגון הקשיים שהיו לצדדים ביחסי אישות ביניהם לאחר הנישואין וכן בנושא החומרות שנהג האיש בנושא כשרות המאכלים שנהגו לאכול בביתם, ובמיוחד שהאיש הכחיש בדיונים את הטענות הללו.

יצוין כי הצדדים היו מצויים בפרוד למעלה משנתיים ולא התגוררו בבית משותף.

החלטה:

בגין מאיסות האישה בבעל, אך מכיוון שטענותיה של האישה למאיסות שלה הן קלושות, כפשרה ביה"ד מחייב את האיש לשלם לאשה סך של 10,000 ש"ח מסכום הכתובה.

הרב יאיר לרנר - דיין

האישה דורשת לחייב את האיש בתשלום מלוא כתובתה בסך 52,000 שקלים חדשים. האיש מתנגד לכך.

האישה טוענת כי האיש חתם על הכתובה תחת החופה והתחייב בה ככל שטר חוב.

האישה מציינת שהאיש עצמו העיד עליה כאישה טובה.

האישה שוללת מכל וכל את טענת האיש לפיה היא אישה מורדת, ורואה בכך ניסיון להתחמק מחיוב הכתובה.

לטענתה, האיש הוא זה ש"מורד באשתו" בכך שמנע ממנה תשמיש מיטה למשך תקופות ממושכות, במיוחד במהלך הריונותיה ולאחר לידותיה, ואף לאחר טבילותיה.

לאישה יש טענות קשות על האיש שהסתירו ממנה ואילו היה ידוע לה מראש, היא לא הייתה נישאת לו כלל. היא מדגישה כי מעשיו אלו הותירו בה צלקות נפשיות עמוקות ומהווים "מקח טעות".

האישה גם טענה שהבעל דרש ממנה חומרות שאינן מקובלות לגבי כשרות הבשר שיוכנס לבית.

האישה מציינת כי היא עצמה נתנה לבית את כל כוחותיה, לרבות פרנסה, ולא קנתה דבר לעצמה במהלך הנישואין.

לאור כל האמור, האישה דורשת לחייב את האיש בתשלום מלוא כתובתה בסך 52,000 שקלים חדשים.

האיש דורש פטור מלא מתשלום הכתובה לאישה. לטענתו הוא אינו אחראי לפירוק הנישואין, אלא האישה היא זו שפעלה לפירוקם. הוא מציין שבמהלך ההליכים המשפטיים עוד בטרם הגירושין בפועל, הוא פעל במלוא כוחו ומרצו להשכנת שלום בית. הוא מפרט כי נטל יוזמה לפנות לטיפול זוגי, ואף לאחר תקופת הפרידה המשיך לנסות ולחזר אחר האישה, קנה לה מתנות, ארגן מופע זיקוקים, ושלח שליחים בניסיון לדבר על ליבה ולשקם את הקשר. לדבריו, האישה היא זו ש"ניתבה את הבית" וקבעה את אורחות החיים שבו, וכי היא זו שפגעה ברגשותיו, דחתה את חיזוריו, וביוזמתה עזבה את הבית. הוא מוסיף כי היא אף החליפה מנעולים, מנעה את כניסתו לדירה, והזמינה משטרה כדי לגרשו מהבית. על יסוד התנהלות זו, האיש טוען כי האישה נחשבת ל"מורדת" על פי ההלכה ועל כן היא אינה זכאית לכתובתה.

האיש מדגיש כי לאורך ההליכים המשפטיים, האישה לא הצליחה להעלות כל טענה מהותית ומוצדקת לגירושין. טענותיה ל"כפייה דתית" בעניין כשרות הבשר הופרכו, שכן מעולם לא מנע ממנה לאכול כרצונה, ואף שידל אותה לאכול בשר בהכשרים רגילים. טענותיה לחוסר בחיי אישות סותרות את עצמן, שכן האישה הודתה שאכן היו חיי אישות. הוא מפרט כי האישה סירבה לא פעם ליחסי אישות בטענות שונות, והוא עצמו פנה ליועץ מיני לפתרון הבעיה. טענותיה ל"חוסר כבוד" וכן האשמותיה הקשות לא גובו בראיות והוגדרו על ידו כ"דמיונות שאין להם שום שורש ואחיזה במציאות". הוא מציין כי את האשמותיה הקשות של האישה היא העלתה רק בדיון השלישי, כשנתיים לאחר פתיחת התיק, מה שמערער את אמינותן.

להלן הנראה לענ"ד:

במהלך הדיון הראשון שהתקיים ביום 22.05.2022, האישה סירבה ללכת לייעוץ זוגי בטענה שכבר "החליטה שהיא רוצה להתגרש". כאשר בית הדין שאל על הסיבה לסירובה, האישה נימקה ש"אין לה כבר אמון בנישואין אלו":

האישה: אני הייתי מוכנה להקשיב לכל מה שהוא אמר, דיברנו איתו רוב הזמן בטלפון, אבל היו כמה פעמים שהיינו אצלו. אני הצעתי אז בתחילת הנישואין בשנה הראשונה שנלך לייעוץ זוגי, לא היה לי מישהו ספציפי כי הבעל אמר שלא מעוניין, ועכשיו בתקופה שהיינו בנפרד הוא רצה ללכת ואני החלטתי שזה כבר מאוחר וזה לא מתאים. כי אני החלטתי שאני רוצה להתגרש.

ביה"ד: למה את סגורה על זה שאת לא רוצה ללכת לשלום בית ואת רוצה להתגרש?

האשה: בגדול אין לי כבר אמון בנישואין האלה, כי כל פעם ניסינו לעשות מה שהוא אמר שיהיה לו טוב, כמו לצורך העניין שעברנו ל... שזה היה בשבילי הדבר הכי קשה בעולם, ועשיתי את זה בשבילו כדי שהכול יצליח ובסופו של דבר שם זה היה קטסטרופה. רבנו שם בלי סוף, על כל מיני עניינים, כמו למשל הוא רצה ללכת ללמוד שם בכולל, אמרנו שאני ייצא לעבוד והוא ילך לכולל לא כמו יבנה שצריך שני אוטובוסים לכולל, והסביבה שם תהיה חרדית, וזה לא צלח, כי אותו רב שאיתו התייעצנו הציע שאולי הוא ילמד בבית, אני לא הסכמתי לזה כי ידעתי שזה לא יהיה עקבי ולא לימוד תורה ולא שום דבר, בסופו של דבר סוכם שאני יהיה בבוקר עם הילדים והוא ילמד בלילה כי יש לו שם סביבה שקטה.

יודגש, כי בכתב התביעה לגירושין (סעיף 10), כתבה האישה שהיא ומשפחתה פנו לאיש לצורך שלום בית ואילו הוא הסרבן:

10. הנתבעת והמשפחה המורחבת יצרו קשר עם הנתבע בניסיון ליצור שלום בית אך לשווא, ניסיון זה לא צלח ואף הסלים את מערכת היחסים בין התובעת לנתבע.

בהמשך הדיון הראשון, הציע הבעל טיפול זוגי מקצועי ואף הסכים לשאת בעלויותיו, אולם האישה סירבה באופן נחרץ, בציינה כי היא "לא מוכנה לנסות" וכי היא "כבר לא במקום שהיא אוהבת אותו":

הבעל: אני מוכן לשלם את כל העלויות של הייעוץ הזוגי.

ביה"ד: הוא אומר שהוא רוצה ללכת למישהו מקצועי שיעזור לכם ומוכן גם לשלם על זה.

האישה: אני לא מוכנה.

ביה"ד: למה את לא מוכנה?

האשה: אמרתי, אין לי אמון בזה, כל פעם ניסינו וניסינו להתקדם וזה לא עובד.

ביה"ד: מה שניסיתם זה לא מקצועי, ניסיתם את האברך הזה שהוא לא מקצועי.

האשה: לא משנה. אבל הוא הציע לו דברים בסיסיים בעניין הבית והוא לא הקשיב. אני לא מוכנה, אני כבר לא נמצאת שם, אני לא במקום שאני אוהבת, אין לי אמון בזה. אין לי אמון בו.

עוד בדיון הראשון, העלתה האישה טענה נוספת כעילה לגירושין, שהאיש דרש ממנה לאכול בשר רק משחיטה פרטית:

האישה: קודם כל היה לנו הרבה מאוד קשיים לאורך כל חיי הנישואין, זה התחיל ממש מהתחלה, אבל כל פעם ניסיתי להחזיק את זה. היה הרבה כפייה דתית, זאת אומרת לא יכלנו לאכול בשר שהוא לא משחיטה פרטית, וזה עד לאחרונה עד הקטע שנפרדנו כמעט ולא היה לנו בשר בבית. הוא לא כיבד אותי מספיק, הרבה פעמים.

טענה זו לא הוכחה. יצוין, כי אף אם הדבר נכון, נוהג כזה נפוץ במשפחות רבות. כמו כן, לא הוכח שהאיש כפה את דעתו על האישה.

בנוסף, בדיון מיום 01.03.2023, האיש אמר כי הוריו מקפידים לקנות עבורו ועבור ילדיו בשר בכשרות מהדרין (לא משחיטה פרטית):

ביה"ד: לגבי סוף שבוע, בבית הוריך איזה כשרות אוכלים?

הבעל: באופן עקרוני הוריי מקפידים לקנות עבורי בד"צים, בשר הם קונים הרב רובין, והם יודעים שהילדים אוכלים רק מהדרין. ההורים יודעים שהילדים מקפידים על זה.

טענה האישה טענה נוספת על דבר יחסי האישות שביניהם. אולם האישה הודתה בדיון הראשון כי עד הקרע שביניהם למעט מקרה אחד, הכול היה תקין כולל חיבוק ונישוק:

ביה"ד: יחסי אישות מהחתונה היה כמו בעל ואשה?

האישה: היה אבל זאת אומרת ... זה היה אחרי המקווה ואחרי זה כאילו פעמיים שלוש ואחרי זה, לאחרונה אגב לפני שעזבנו אז היה אפילו פעם אחת שאני טבלתי ולא היה כלום.

ביה"ד: אבל בעיקרון היה סדיר כמו בעל ואשה?

האישה: כן. זה היה כדי לקיים את המצווה שעכשיו טבלתי וזה חובה ואחרי זה אין צורך.

ביה"ד: אם את מתביישת אולי תכתבי לנו.

ביה"ד: היה גילויי חיבה כמו שכותב השולחן ערוך נישוק וחיבוק?

האישה: היה.

האישה העלתה טענה נוספת ל'חוסר כבוד' מצד הבעל, אך כאשר בית הדין ביקש הבהרה, תשובותיה היו כדלהלן:

ביה"ד: את אומרת שהיה ענין של בשר של כפייה דתית ושהוא לא כיבד אותך. האם את יכולה להביא דוגמאות במה לא כיבד אותך?

האישה: לצורך העניין מול המשפחה שלי, תמיד הייתי צריכה ללכת כאילו גם המשפחה שלי לא בסדר כן, אבל הייתי מבקשת ממנו לא נעשה מלחמות, שנעשה שבת בלי שיהיה בלאגן, איך שהוא מתנהג, זה יותר כאילו להתאים את עצמך לסביבה, המשפחה שלי ציפתה לראות שהוא עוזר לי כי הייתי מותשת אחרי הלידה, ורוב הנטל היה עלי כי הוא היה בכולל, והוא לא עזר.

מחמאות שזה גם דבר שצריך כמעט ולא היה. תמיד היה לו תירוץ להגיד למה אין, היה גם כפייה דתית.

מבלי לקבוע מסמרות, תלונות אלו נשמעות כמו מריבות רגילות בין בני זוג.

הקשיים עליהם הצביעה האישה, וגם האיש, היו בהרבה בגלל קשרי משפחה. האישה טוענת שמשפחתה ציפו שהבעל יעזור יותר לאישה לאחר הלידה (בהערת אגב, האישה לא התלוננה על כך שהיא ציפתה שבעלה יעזור לה, אלא התלונה הייתה ש"המשפחה שלה ציפתה לראות שהוא עוזר לה"). ובנוסף, בני הזוג היו אדוקים יותר מבחינה דתית מכל בני משפחתה של האישה, והאיש טוען שמשפחת האישה לא קיבלו את זה ולא ראו זאת בעין יפה, ביקרו את השם (השמרן והלא מודרני) שבחרו לילדם, ואף את הליכתו של הבעל ללמוד בכולל ועוד כיוצא בזה.

היה קושי נוסף שהעלה האיש, על כך שהאישה לטענתו הייתה מופנמת והיה לה קושי בשיתוף שגרם לבני הזוג לחילוקי דעות ולמצבים שאינם נעימים.

כל הדברים הללו אינם דברים שלא ניתן לטפל בהם אצל מטפל מקצועי. עסקינן בבעיות "שכיחות" שעם קצת רצון והשקעה של בני הזוג היה סיכוי סביר שניתן לגשר עליהם ולפתור אותם.

כארבעה חודשים לאחר הדיון הראשון, קרי: בתאריך 02.10.2022, הגישה האישה בקשה ל'צו הגנה', ובמסגרתה "נזכרה" באירוע אלימות שחוותה מהבעל בעבר, בזמן שגרו ב....:

צו הרחקה

הריני מבקשת מכבוד בית הדין להרחיק מממני ומילדיי את הפרוד שלי... אני מפחדת ממנו מאוד וחושבת ומרגישה שהוא עלול לפגוע בי בעבר היה מקרה של אלימות כאשר גרנו ב... התווכחנו על אוכל של הילדים, בעוד שלא היה לנו מה לאכול בבית ונשאר לי דגים קפואים במקרר, הפשרתי על מנת שתהיה ארוחה לילד. רציתי להכין עם דבש וחרדל אך מכיוון שכשרות הדבש לא הייתה מספיק טובה עבורו שכן הייתה בכשרות "בית יוסף" התחיל לצרוח עלי ואף דחף אותי וחטף לי את צנצנת הדבש בידו. בעודו מחזיק אותה בידו המשיך לצרוח עלי שבשום פנים ואופן לא יכנס לפה של ילדיו ויבושל בכלי של הבית. הצעקות היו חזקות מאוד כאילו הוא יצא מגדרו לאחר מכן הוא עזב את הבית והשאיר אותי ואת ילדיי במקום שומם בלי שאני מכירה אף אחד בסביבה בשעת הערב ונסע. הוא אינו רואה אף אחד חוץ מאת עצמו ואת טובתו האישית בלבד! הוא חוזר מתי שרוצה והולך מתי שרוצה מבלי לבצע את טובת הילדים וזאת לאחר שהצהיר שהוא יוצא מהבית. אני מפחדת ממנו ולא רוצה שיתקרב אלינו אפילו לא מעט. רוצה צו הרחקה במיידי עד תום ההליכים. מתריעה לפני שיקרה משהו אנא עזרתכם במיידי! כל פעם שהוא מתעצבן הוא מתחיל לצאת מדעתו ולא ניתן להרגיע אותו.

בדיון דחוף שהתקיים ביום 19.10.2022, תלונתה של האישה הייתה על קושי נפשי משהותו של הבעל יחדיו בבית.

לאור זאת, ניתנה החלטה שלא להוציא 'צו הגנה' כנגד הבעל, כדלהלן:

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ האיש, מחליט ביה"ד:

1. ביה"ד מחליט שלא להוציא צו האוסר על הבעל להיכנס לדירת הצדדים המשותפת.

2. ב"כ הבעל הצהיר בדיון, שדרך המלך היא לתת לבעל מפתח לדירה, והבעל מרצונו הטוב, לא כהחלטה ולא כפסיקה, לא יישן בבית.

3. בזכות הבעל לקבל העתק המפתח של הדירה המשותפת. ככל ויוחלף צילינדר המנעול של הדירה המשותפת, כל אחד מהצדדים יקבל העתק של המפתח.

4. למותר לציין, שעל כל אחד מהצדדים לנהוג כדין ואסור לכל אחד מהצדדים לנהוג שלא כדין. במידת הצורך יוכל כל אחד מהצדדים לפנות לבית הדין.

    

   דיון נוסף בתביעת הגירושין התקיים ביום 01.03.2023, במסגרתו שבה האישה על עמדתה הנחרצת שאינה רוצה לגשת ליעוץ זוגי לבחון שלום בית:

   ביה"ד: אם הצעתם ייעוץ והיא לא רצתה, איך אתה רואה איתה אפשרות לשלום בית? שלום בית זה אולי הצדדים לא הסתדרו צריכים מישהו חיצוני שיעזור להם, אבל נשאל רגע את האישה, את רוצה שלום בית? חושבת ללכת לייעוץ?

   האשה: לא רוצה בשום אופן. 

    

   בדיון נוסף בתביעת הגירושין שהתקיים בתאריך 31.05.2023, ובמענה לשאלת בית הדין לגבי ייעוץ זוגי, העלתה האישה האשמות קשות כנגד הבעל. הבעל הכחיש האשמות קשות אלו והן לא הוכחו.

   מכל המקבץ עולה כי הקשיים שעלו בדיונים היו בעיקרם בעיות "שכיחות" של זוגיות ותקשורת, שהיה ניתן לפתור אצל מטפל מקצועי. הבעל הביע רצון כן ואמיתי לפתור אותן, אך האישה הבהירה בפנינו שאין היא מוכנה לכך ושזה כבר מאוחר מדי. החליטה שהיא רוצה להתגרש ולא הייתה מוכנה לבדוק אפילו אפשרות זו.

   בהכרעה בתיק הגירושין מיום 27.03.2024, קבע בית הדין כי האישה מאסה בבעלה במאיסות מוחלטת. לאור הפירוד הממושך בית הדין פסק כי אין מקום לשלום בית, וקבע כי "ודאי שמצווה על הבעל לגרש את אשתו".

   וכך נכתב בפסק הדין:

   "הצדדים גרים בנפרד למעלה משנתיים. שלום אמיתי בין הצדדים לא שרר תקופה ארוכה. ברוב השנים שבהם הצדדים חיו ביחד, היו ביניהם חיכוכים ומחלוקות שגרמו אף למריבות. היו גם קשיים בחיי האישות במהלך השנים.

   האישה מואסת בבעלה במאיסות מוחלטת. ניתן מאד להבין את האישה שלאחר תקופה כה ממושכת של תסכולים, ומחלוקות עם בעלה, אין היא מוכנה להיענות לבקשת הבעל לנסות ייעוץ נישואין במטרה להגיע לשלום בית.

   האישה גם האשימה את הבעל בהאשמות קשות שהבעל הכחיש אותם.

   למרות כל האמור לעיל, הבעל מתעקש על כך שהוא אוהב את אשתו ומעוניין להיות עמה כל חייו ואף להיקבר עמה ביחד.

   אין אנו בטוחים שגם כיום הבעל סבור שיש מקום לשלום בית. אך גם אם הבעל עצמו באמת ובתמים חושב שיש מקום לשלום בית, אנו סבורים שאין לכך מקום.

   הריחוק והפערים שבין שני הצדדים, לא נותנים סיכוי לשלום בית אמיתי ואין מנוס מגירושין.

   לכן ודאי הוא שמצווה על הבעל לגרש את אשתו. אם הבעל לא ייעתר לכך, בזכות האישה לפתוח תיק לצווי הגבלה.

   כמו כן, ככל והבעל יסרב לגרש את האישה, יתכן וישקול בית הדין אם יש גם מקום לחייב את הבעל לגרש את האישה."

    

   טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובה - בעל שלא דרש בפירוש להכריז על האישה כמורדת

   פוסק מרן בשו"ע (אבן העזר סימן עז סעיף ב'), וז"ל:

   "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. וי"א דאפילו נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א)."

   הרי לנו שבמאיס עלי מפסידה האישה כל אשר לה עיקר ותוספת ומתנות.

   אלא שבדברי הרמ"א כאן מבואר דאם אמרה האישה "יתן לי גט וכתובה" – יש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה. ומקור הדברים בבית יוסף (סימן עז) בשם הר"ן וזה לשונו:

   "[...] ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה, דווקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר, וחזר דינה לדין המורדת [דבעינא ליה ומצערנא ליה] וכן פירש רש"י [...]"

   ואם כן הרי במורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' צריכה התראות והכרזות, ולא נעשו כאן סדרי מורדת להפסידה כתובתה, ואם כך יש לדון לכאורה שלא הפסידה כתובתה.

   בכלל השאלה בנידון דידן שהרי הבעל לא דרש להכריז על האישה כמורדת אלא האישה היא זו שתבעה גירושין, ואילו הבעל דרש ממנה לחזור לשלום בית והיא לא נענתה לו, וטענותיה היו שבשל מחדליו הוא מאוס עליה עד כדי שתובעת להתגרש מחמת זה. וכבר דנו הפוסקים אם התובעת גירושין סתם נחשבת כמורדת דמאיס עלי – הובאו דבריהם באוצר הפוסקים (כרך כא סימן עז דפים סח–סט).

   ועיין עוד בפד"ר (כרך יד עמוד 25) שבכהאי גוונא נחשב הבעל כמי שתובע להכריז עליה כמורדת כשדרש שלום בית וטען שאינה זכאית לכתובה. ולקמן הבאנו דברי הריב"ש שעצם תביעתה לגירושין משוויא לה מורדת.

   כן גם בנידון דידן: בדיונים בתביעת האישה, טען הבעל לשלום בית והגיב לתביעתה. לפי זה, לחלק מהפוסקים הוי כתבע להכריז עליה כמורדת.

    

   הדעות שמפסידה כתובתה אף ללא התראה ואם אפשר לומר 'קים לי' כמותן

   אולם גם בזה נחלקו האחרונים אם דעת הר"ן הנ"ל מוסכמת, דאמנם נראה שרוב האחרונים נקטו בפשיטות שהרא"ש בתשובה לא פליג על הר"ן, אך קצת פוסקים נקטו שהוא חולק.

   וכן הוכיח במישור מרן בשו"ת יביע אומר (חלק ה' סימן יג אות א'), והובאו דבריו באוצר הפוסקים (שם עמוד יא) דלא סבירא ליה להרא"ש כדברי הר"ן, אלא גם בתובעת כתובתה יש לה דין מורדת דמאיס עלי, וזה תורף דבריו שהרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יד) כתב באישה שטענה: "מאיס עלי, איני רוצה לדור עמו, ואני רוצה שיגרשני וייתן לי כתובתי":

   "תשובה: זאת האשה שטוענת מאוס עלי, אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבנו שמואל ור"מ (רשב"ם והרמב"ם), אלא כמו שפסק רבנו תם שאין כופין את הבעל לגרש."

   עד כאן דברי הרא"ש. ונראה מדבריו דלא סבירא ליה כדעת הר"ן הנ"ל, ממה שהוצרך להסביר טעמו, במה שכתב שאין כופין את הבעל, משום דלא קיימא לן כרשב"ם ורמב"ם אלא כדעת רבנו תם, ואם איתא דסבירא ליה כהר"ן, תיפוק ליה דבכהאי גוונא שתובעת כתובתה דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ובכהאי גוונא לכולי עלמא אין כופין את הבעל לתת גט. וזהו כדעת הלחם רב (סימן נג) שכך כתב בדעת הרא"ש, ושכך דעת החקרי לב (אבן העזר סימן לה):

   'שאפילו אם נאמר שדעת הרשב"א כדעת הר"ן בזה, מכל מקום דעת הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יד) שגם בתובעת כתובתה דינה כמאיס עלי, והוי ליה ספק דדבריהם ולהקל, שאין בזה חזקת ממון או איסור תורה שנאמר שספקו להחמיר, וכן נראה מסתמות כל הפוסקים דבטענת מאיס עלי לעולם אין צריך הכרזה."

   עד כאן לשונו. וכתב על זה ביביע אומר:

   "לפי זה נראה ודאי שהפסידה כתובתה מיד.

   ואף על פי שמרן הבית יוסף הביא להלכה תשובת הר"ן שהאומרת 'מאיס עלי יגרשני וייתן לי כתובתי אין לה דין מורדת דמאיס עלי אלא דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה (והצדדים הם ספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן), מכל מקום מאחר שלא הובא דבר זה בשולחן ערוך - הבעל המוחזק בדמי כתובתה יכול לטעון קים לי נגד הנאמר בבית יוסף [...] שהואיל ויש מחלוקת באחרונים אם קבלנו הוראות מרן במה שכתב בבית יוסף, או לא קבלנו אלא מה שפסק בשולחן ערוך בלבד, הבעל המוחזק יכול לטעון קים לי כמאן דאמר שלא קבלנו אלא רק מה שכתב בשולחן ערוך בלבד."

    

   המבקשת להתגרש, לדעת הריב"ש ועוד, דינה כמורדת דמאיס עלי בכל גוונא

   עוד בגדר מורדת ד'מאיס עלי' מצאנו לגדולי הפוסקים שהגדירו כל המבקשת להתגרש בפועל, כמורדת ד'מאיס עלי' כמו שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן שסא):

   "ואי בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר שאינה רוצה לא בייבום ולא בחליצה [...] בכהאי גוונא שהוא תובע ייבום והיא תובעת לחלוץ, דהוי כמאיס עלי כיון שאינה חפצה בו."

   ועל עצם הגדרתה כמורדת דמאיס עלי כשתבעה כתובתה, הנה רבו הפוסקים הסוברים שעצם מה שתבעה גירושין הוויא בזה כמורדת דמאיס עלי, ולא אמרו שהתובעת כתובתה דינה כבעינא ליה ומצערנא ליה שצריכה התראות הכרזה והמלכות, אלא בשאינה רוצה להתגרש ומעמידה את הכתובה כמחסום לגירושין, לא כן כשבאמת רוצה להתגרש אלא שסוברת בטעות שזכאית היא לכתובתה, ולו יתברר לה שאיננה זכאית, תסכים להתגרש בלי כתובה, שפיר דינה כאומרת מאיס עלי.

   וראה גם מה שכתב האב"ד הגר"א לביא בספרו עטרת דבורה (סימן לו) שקבע, בין היתר, את העיקרון הקובע בהלכה זו כך:

   "אם האשה תבעה להתגרש ובכך הביאה לגירושין, וללא הצדקה המעוגנת בהלכה והגוררת חיוב הבעל בגירושין, היא אינה זכאית לתשלום תוספתה כתובה, גם אם בסופו של דבר הגירושין סודרו בהסכמת הבעל..."

   וכעי"ז כתב גם האב"ד הגר"א אדרי בספרו שחר אורך (סי' י). ועיין עוד בדברי הגר"א לביא בפסק הדין (תיק 1052580/5).

   לסיכום: מצד אחד במציאות שנוצרה לא היה מנוס מגירושין ולכן בית הדין פסק שוודאי מצווה על הבעל לגרש את האישה.

   מאידך, האישה היא זו שתבעה את הגירושין ויישנם רבים הסוברים שכאשר האישה תובעת את הגירושין אין היא זכאית לכתובה. וגם למחייבים כתובה במקרים אלו, זה בעיקר כאשר הבעל אשם (באופן מלא או חלקי) בנסיבות שגרמו לגירושין. ואילו במקרה דנן, אי אפשר לקבוע שהבעל הוא האשם בגירושין. נימוקינו בתביעת הגירושין היו הצדקה לגירושין, אך אין הם מהווים הצדקה לזכאות האישה לכתובה כאשר היא תבעה את הגירושין. לכן נראה יותר שיש קושי לחייב את האיש בכתובה. אך יש גם לקחת בחשבון, שאמנם האישה "מוציאה" מהאיש את דמי הכתובה, אך מאידך היא מוחזקת בשטר הכתובה. יש במקרה דנן בכמה דברים ספיקות ו/או מחלוקות הלכתיות. משום כך יש מקום רב לפשר מעט ולתת לאישה סכום חלקי ביותר בגין הכתובה. ואני מצטרף למסקנת עמיתי וידידי הגר"י לרנר שליט"א, שבגין הכתובה שבה רשום סך של 52 אלף ש"ח, האיש ישלם לאישה סך של 10,000 ש"ח.

   הרב יהודה שחור - אב"ד

    

    

   טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה - חיוב כתובה

   רקע ועובדות

   הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2017. מנישואין אלו נולדו שני ילדים.

   בתאריך 31.3.2022 תבעה האישה גירושין, אולם הבעל סירב וביקש שלום בית.

   בבית הדין נערכו חמישה דיונים בעניין הגירושין. במהלך הדיונים האישה עמדה על כך שרצונה הוא בגירושין, ואילו הבעל עמד על כך שרצונו בשלום בית.

   בית הדין התרשם שהאישה מאסה בבעלה ואין סיכוי יותר לשלום בית, ולכן בית הדין פסק שמצווה על הבעל לגרש את אשתו.

   להלן ציטוט מפס"ד לגירושין שניתן בתאריך 27.3.2024:

   "הצדדים גרים בנפרד למעלה משנתיים. שלום אמיתי בין הצדדים לא שרר תקופה ארוכה. ברוב השנים שבהם הצדדים חיו ביחד, היו ביניהם חיכוכים ומחלוקות שגרמו אף למריבות. היו גם קשיים בחיי האישות במהלך השנים.

   האישה מואסת בבעלה במאיסות מוחלטת. ניתן מאד להבין את האישה שלאחר תקופה כה ממושכת של תיסכולים, ומחלוקות עם בעלה, אין היא מוכנה להיענות לבקשת הבעל לנסות ייעוץ נישואין במטרה להגיע לשלום בית.

   האישה גם האשימה את הבעל בהאשמות קשות שהבעל הכחיש אותם.

   למרות כל האמור לעיל, הבעל מתעקש על כך שהוא אוהב את אשתו ומעוניין להיות עמה כל חייו ואף להיקבר עמה ביחד.

   אין אנו בטוחים שגם כיום הבעל סבור שיש מקום לשלום בית. אך גם אם הבעל עצמו באמת ובתמים חושב שיש מקום לשלום בית, אנו סבורים שאין לכך מקום.

   הריחוק והפערים שבין שני הצדדים, לא נותנים סיכוי לשלום בית אמיתי ואין מנוס מגירושין.

   לכן ודאי הוא שמצווה על הבעל לגרש את אשתו... "

   בתאריך 27.6.2024 הצדדים התגרשו.

   בתאריך 19.12.2024 הגישה האישה תביעת כתובה.

   מעתה יש לדון בטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, האם דינה כדין טוענת מאיס עלי, או שכיון שתבעה האישה כתובה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ודין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה (להלן: 'מורדת') יש לה.

    

   דין הטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה

   א. כתב הר"ן בתשובה (סי' יג) וז"ל:

   "ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה, דווקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת, וכן פרש"י ז"ל שם בכתובות גבי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, וכתב רש"י ז"ל שם היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ומצערנא ליה שיש לכופה על פי פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא לא כייפינן לה, ע"כ. הא באומרת רוצה אני להתגרש וליטול כתובה כופין אותה על ידי פחיתת הכתובה כדין המורדת, וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה."

   מבואר מדברי הר"ן שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה, דין מורדת יש לה, ורק לאחר התראות והכרזות הפסידה את כתובתה.

   וכדברי הר"ן כן כתבו עוד ראשונים, ובכללם שו"ת הרשב"א (ח"ו סי' עב, ח"ז סי' תיד) וכנזכר בדברי הר"ן, ושו"ת הריב"ש (סי' קד) ועוד.

   כדברי הר"ן וסייעתו, פסק הרמ"א (אה"ע סי' עז ס"ב) וז"ל:

   "אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה."

   ולדבריהם, האומרת מאיס עלי ותובעת כתובה יש לה דין מורדת ולא הפסידה כתובתה אלא רק לאחר התראות והכרזות, כמבואר בשו"ע (שם). וא"כ בנידו"ד, כיון שהאישה תבעה כתובה ולא נעשו הכרזות והתראות, לא הפסידה כתובתה.

   מאידך הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' יד) כתב וז"ל:

   "ראובן נשא אשה זקנה עשירה ונשארו יחד איזה ימים ואחר כך נתחרטה והוציאה את בעלה מביתה, וראובן תובע בדין לאשתו שתדור עמו, והיא אומרת מאוס עלי איני רוצה לדור עמו ואני רוצה שיגרשני ויתן לי כתובתי. והוא טוען שיש לה לאבד כל נכסיה שהם שלו כי זכה בהם כשנשאה, ואחר כך יפטרנה.

   תשובה, זאת האשה שטוענת מאוס עלי אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבינו שמואל ור"ם ז"ל אלא כמו שפסק ר"ת ז"ל דאין כופין את הבעל לגרש. חדא שהביא ראיות נכוחות וטובות שאין להשיב עליהן, ועוד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא ולא מקילינן להפקיע איסור אשת איש, דאם יכפוהו לגרש שלא כדין אין הגט גט. ולענין הממון וכו', אבל ממונה ישאר בידה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה."

   ובשו"ת לחם רב (סי' נג) כתב וז"ל:

   "עוד כתב הר"ן דאפי' אמרה מאיס עלי אי אמרה רוצה אני להתגרש וליטול כתובה חזר דינא לדין המורדת, כן כתב שם בפירוש ההלכות. ומ"מ קצת אני חוכך בזה, דהרא"ש בתשובה כתב כלל מ"ג סי' י"ד באחת שטענה מאיס עלי איני רוצה לדור עמו, ואני רוצה שיגרשני ויתן לי כתובתי, נתן לה שם הרא"ש דין מאיס עלי, משמע דחולק על הר"ן."

   מבואר מדבריו שדעת הרא"ש היא שאשה שטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי ואין דינה כדין מורדת, ודלא כדברי הר"ן.

   וכ"כ בשו"ת חקרי לב (חאה"ע סי' לה) שדעת הרא"ש היא דלא כהר"ן, וכתב עוד שכן נראה מסתמות דברי כל הפוסקים שבטוענת מאיס עלי אף אם תובעת כתובה, דין מאיס עלי יש לה ולא דין מורדת.

   וכ"כ בספר בצל הכסף (ח"א סי' יא דף סא ע"ב ד"ה והגם, וסי' יג דף פה ע"ג) שדעת הרא"ש היא דלא כהר"ן, והביא מדברי הלחם רב והחקרי לב הנ"ל. ע"ש.

   ועיין עוד בשו"ת מהרשד"ם (חאה"ע סי קלה) שכתב שדעת רוב הפוסקים שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה דינה כדין מורדת. ע"ש. ומשמעות דבריו היא שכן דעת רוב הפוסקים ולא כולם, דכפי האמור לעיל דעת הרא"ש אינה כן. וכ"כ הגר"א גולדשמיט בספרו עזר משפט (סי' ו דף נ ע"א) לדייק בדברי המהרשד"ם.

    

   ב. הן אמנם שהגר"א גולדשמיט בפד"ר (כרך ו' עמ' 330) כתב לדחות את ראיית הלחם רב מדברי הרא"ש, וז"ל:

   "אלא שאין בדברי הרא"ש בתשובה זו כל ראיה לנידון בעיה זו, כי בהשיבו לשואל, שסיפר בשאלתו את פרטי העובדא כמו שהם, לא היה כל צורך לרא"ש, לענין ההלכה כפי שפסק, לקבוע את הלכתה של מורדת זו, אם דינה הוא מאיס עלי או בעינא ליה, כי לענין הגט דעתו היא והוא פוסק שאין כופין אותו, גם במאיס עלי. ולענין הממון הוא פוסק לפי שיטתו כי גם בבעינא ליה היא לוקחת כל מה שהכניסה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל והבעל לא יקח מאומה, ואין בזה לשיטת הרא"ש כל הבדל בין המורדות, כפי שמביא בשמו הטור באבן העזר סימן ע"ז: ואין ביניהם כלום, אלא בכל דיניהם שוין. ועיין בתשובה הנ"ל בלחם רב." 

   כלומר, הרא"ש חוזר אמנם בתשובתו על דברי העובדא שבשאלה שטוענת מאוס עלי, אבל אין הרא"ש קובע בדינה של אשה זו התובעת כתובתה אם דין מאוס עלי יש לה אם לאו, כי אין כל צורך בקביעה בדבר זה, מאחר ולהלכה אין כל הבדל בכך.

   העולה מדבריו שגם הרא"ש ס"ל כהר"ן, שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה יש לה.

   ברם, מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאה"ע סי' יג אות א') כתב לדחות את דברי הגר"א גולדשמיט, ולחזק את דברי הלחם רב שהרא"ש חולק על הר"ן בדין זה, וז"ל:

   "אולם לפעד"נ שאף שאין ראיה מעצם פסקו של הרא"ש בתשובה, מ"מ מוכח מדבריו דלא ס"ל כד' הר"ן הנ"ל, ממה שהוצרך להסביר טעמו, במ"ש שאין כופין את הבעל, דלא קי"ל כרשב"ם ורמב"ם אלא כד' ר"ת, חדא שהביא ראיות וכו', ועוד דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא באיסור א"א, ותיפוק ליה דבכה"ג שתובעת כתובתה דינה כמורדת דבעלו"ל, ובכה"ג לכ"ע אין כופין את הבעל ליתן גט, ולא היה לו להרא"ש להתעלם מטעם נכבד זה, דנפקא מינה טובא, שהרי הרא"ש עצמו בתשו' (כלל מג סי' ז), לאחר שכ' שאין לכוף את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ושכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, סיים: ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי וכו', וא"כ בנידון זה דמיירי שאומרת מאיס עלי ותובעת כתובתה, הי"ל להרא"ש לומר שאין זה ענין למחלוקת הרמב"ם נגד ר"ת, שבזה לכל הדעות אין כופין אותו לגרש, ואף בדיעבד אין הגט כלום. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' יט). אלא ודאי דלהרא"ש לא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה דברי הר"ן בתשו' הנ"ל, אלא גם בתובעת כתובתה יש לה דין מאיס עלי, ולכן כתב בתחלת דבריו: שאין כופין אותה להיות עמו, שנראה שנתכוון לדברי הגמרא (כתובות סג:), אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. וא"כ צדקו דברי הלחם רב (סי' נג) שהרא"ש חולק על הר"ן בזה." 

   העולה מדברי מרן הגרע"י זי"ע שדעת הרא"ש היא דלא כהר"ן, ובטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה, דין מאיס עלי יש לה ולא דין מורדת.

    

   ג. ומלבד ביאור האחרונים הנ"ל בדברי הרא"ש, יש שלמדו כן אף בדעת הרמב"ם ומרן השו"ע, דהנה המהר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (דף ריז ע"ג) כתב וז"ל:

   "מפשט דברי הרמב"ם נראה, שכל שאמרה איני יכולה להיבעל לו, אע"פ שלא אמרה איני רוצה בכתובתו שומעין לה, ואפשר שהביאו לזה דאם לא כן למה אמרו בגמ' היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, טפי מהאי הוה ליה למימר דאפילו אמרה מאיס עלי לבד דינה כמורדת, אלא ע"כ לומר דס"ל לתלמודא שכל שאמרה מאיס עלי בכל אופן שיהיה שומעין לה ... "

   ועיין ביבי"א (שם, סוף אות ז') שכתב וז"ל:

   "ובביאור דבריו נראה דסבירא ליה, שאע"פ שבנתיבות משפט לא דן במפורש על אשה שאמרה מאיס עלי ותובעת כתובתה, מ"מ מראייתו מדברי הגמ' משמע שאין לחלק בין אומרת מאיס עלי בסתמא לבין מאיס עלי ותובעת כתובתה, שאילו היה הדין במאיס עלי ותובעת כתובה שדינה כמורדת, הגמ' היתה צריכה לומר שהדוגמא למורדת היא מאיס עלי ותובעת כתובה, ומכך שהגמ' הביאה את הדוגמא של בעינא ליה ומצערנא ליה, מוכח שאף במאיס עלי ותובעת כתובה דינה כמאיס עלי ולא כמורדת." 

   ועיין בשו"ת יביע אומר (שם, סוף אות ה') במה שכתב לדון בראייתו של הנתיבות משפט, ועוד שם (סוף אות ז) כתב שכיון שכך למד הנתיבות משפט בדעת הרמב"ם, וכך נקט הלחם רב ודעימיה בדעת הרא"ש, הבעל שהוא מוחזק יכול לומר קים לי כדבריהם לפוטרו מכתובה.

   אמנם בשו"ת ויאמר יצחק (בן וואליד, ח"א סי' קכו דף קכא ע"ג) למד בדברי הרמב"ם דבעינן שיהא ניכר לנו שבאמת הוא מאוס בעיניה, וכשמבקשת גט ללא כתובה הרי ניכרת המאיסות, אבל כשאומרת מאיס עלי ותובעת כתובה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ע"ש בדבריו. וא"כ לא יצאנו מידי מחלוקת בדעת הרמב"ם ומרן שהעתיק את לשון הרמב"ם.

    

   חיוב כתובה - בספק פלוגתא ררבוותא

   ד. ומאחר שהטוענת מאיס עלי הפסידה כתובתה מיד וכמו שכתב מרן (אה"ע סי' עז סעי' ב) ואינה צריכה התראות והכרזות כדין מורדת (וכפי שיתבאר להלן), הרי שבנידו"ד נחלקו הראשונים האם יש לחייב את הבעל בכתובה או לאו, שלדעת הרא"ש אין לחייבו בכתובה כי דין מאיס עלי יש לה, ולדעת הר"ן יש לחייבו בכתובה כי דין מורדת יש לה, וכיון שלא נתקיימו בה התראות והכרזות הרי שלא הפסידה כתובתה, וכיון שהבעל הוא המוחזק בממון והאשה רוצה להוציא ממנו, יכול הבעל לומר קים לי כדעת הרא"ש ודעימיה שדין האשה כדין הטוענת מאיס עלי.

   וז"ל מרן היבי"א (שם, סוף אות ז'):

   "לפי מה שתפס במושלם הגאון חקרי לב בדעת הרא"ש שאף התובעת כתובתה יש לה דין מורדת דמאיס עלי, וכמ"ש ג"כ הלחם רב בדעת הרא"ש, והוסיף החקרי לב שכן נראה מסתמות דברי כל הפוסקים, וכ"כ הנתיבות משפט בדעת הרמב"ם, ובודאי שקשה מאד להוציא ממון מן הבעל המוחזק, שיכול לטעון קים לי כדברי כל הפוסקים הנ"ל."

   ועוד כתב היבי"א (שם, סוף אות ב') וז"ל:

   "הנה מבואר להדיא מדברי החקרי לב שלענין מעשה אף באומרת מאיס עלי שתובעת כתובתה א"צ הכרזה. ושכן מוכח מתשובת הרא"ש, ושכן נראה מסתמות דברי כל הפוסקים. ולפ"ז נראה ודאי שהפסידה כתובתה מיד. ואף על פי שמרן הב"י הביא להלכה תשובת הר"ן שהאומרת מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובתי אין לה דין מורדת דמ"ע אלא דינה כמורדת דבעלו"ל, (והצדדים הם ספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן), מ"מ מאחר שלא הובא ד"ז בש"ע, הבעל המוחזק בדמי כתובתה יכול לטעון קים לי נגד הנאמר בב"י, וכמ"ש בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"ב (דף נז ע"ב) ... ודון מינה ואוקי באתרין."

    

    

   טוענת מאיס עלי ותובעת כתובה - וניכרים דבריה שמאוס בעיניה

   ה. עוד יש להוסיף בנידון דידן, שבמהלך הדיונים שהתקיימו בביה"ד, נוכחנו לראות את המאיסות של הבעל בעיני האישה בצורה ברורה ללא כל ספק, וכך גם קבענו בפסק הדין לגירושין שהובא בריש דברינו, שביה"ד התרשם ש"האשה מואסת בבעלה במאיסות מוחלטת", ואע"פ שהבעל טען בכל מהלך הדיונים שרצונו בשלו"ב, מ"מ ביה"ד סבר שככל הנראה גם הבעל הבין שא"א להכריח את האישה לחזור ולחיות יחד, ואף אם הבעל עצמו באמת ובתמים חשב שיש מקום לשלום בית, ביה"ד סבר שאין לכך מקום, ולכן ביה"ד פסק שיש מצוה על הבעל לגרש את אשתו.

   והנה החזון איש (אה"ע סי' סט סק"ד) כתב שהגם שלדעת הר"ן והרמ"א אשה שתובעת את כתובתה דינה כדין מורדת, מ"מ הדבר מסור לעיני הדיינים האם דינה כמורדת דמאיס עלי או דבעינא ליה ומצערנא ליה, וז"ל:

   "נראה שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן על הא דמוותרת על כתובתה, וחזינן שקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן וכו' ועיין לשון הטור סי' קנד שכתב ואם תובעת כתובתה שיש לחוש כו' הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין." 

   מבואר מדברי החזו"א שככל וניכרת המאיסות בצורה ברורה לבית הדין, אף לדעת הר"ן והרמ"א דינה כדין הטוענת מאיס עלי ולא כדין המורדת. והביאור הוא, שבכל טוענת מאיס עלי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ומורדת היא, ומטעם זה פסק השו"ע שאין כופין את הבעל במאיס עלי (כדעת הרמב"ם), ואם היא תובעת כתובה ישנה הסתברות יותר גבוהה לומר שעיניה נתנה באחר, אולם ככל וברור לביה"ד שתביעת הכתובה אינה מורה על כך, והמאיסות של האשה בבעל הינה ברורה, דינה כדין מאיס עלי אע"פ שתובעת כתובה, והפסידה כתובתה כדין האשה הטוענת מאיס עלי.

   דברי החזו"א הובאו להלכה בשו"ת יבי"א (שם, אות ז') וכ"כ הגרא"צ שינפלד בפד"ר (כרך יב עמ' 371).

   כיסוד דברי החזו"א, כן כתב בשו"ת פרי צדיק (סי' ב') ליישב דברי הרשב"א, דהרשב"א בתשובה (הובאה בב"י סי' עז ד"ה ומ"ש שר' מאיר) כתב שהטוענת מאיס עלי בעינן שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה, ומאידך כתב הרשב"א בתשובה (מיוחסות סי' קלח) שהטוענת מאיס עלי אין צריכה אמתלא. ושם כתב ליישב שאף שבאמת אינה צריכה שתאמר אמתלא למה הוא מאוס בעיניה, מ"מ הדבר ניתן לשיקול דעת של בית הדין, שאם רואים שהיא מתעצמת בדינה ומגזמת בשנאתה דברים המורים ששנאתה אותו תקועה בלבה אז א"צ שום אמתלא לכך, שכשם שיש דעות במאכל כך יש דעות בנשים, אבל אם ענייניה מורים להיפך, לא תספיק אמירה בעלמא שהוא מאוס עליה. עכ"ד. והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר (שם, אות ז').

   וה"ה בנידו"ד, דבעלמא אם תובעת כתובה הרי זה מעלה חשש לבית הדין שמא הבעל באמת אינו מאוס בעיניה, אלא עיניה נתנה באחר, משא"כ אם אף לאחר תביעת הכתובה ניכרת המאיסות של האשה בבעלה, אמרינן דאע"פ שתבעה כתובה מ"מ דינה כדין הטוענת מאיס עלי והפסידה כתובתה.

    

   ו. והנה החזו"א כפל את דבריו פעם נוספת (שם סקט"ז) וכתב וז"ל:

   "בית שמואל הלכות מורדת כתב שאם טוענת מאיס עלי ותובעת גם כתובה, ליתא לדינא דמתיבתא. והוא ע"פ דברי הר"ן בתשובה. וכבר כתבנו לעיל סק"ד, דכל שמתאמת דבריה וכההיא דדין א' שכתב הב"ש לקמן, באומרת מאיס עלי לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה, והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאוס עליה, אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס, ולמה לה לוותר על שלה כיון שחייב לה כתובה - אינה מפסדת בתביעתה, וכ"ש באומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע לה שלא הפסידה בכך."

   בדבריו שם דן החזו"א באשה הטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה האם הפסידה בלאותיה הקיימים כדין מורדת, ומסיק דכיון שנראין הדברים לבי"ד שטענת מאיס עלי של האשה כנה, דינה כדין מאיס עלי ואף אם לא תפסה לא הפסידה בלאותיה הקיימים.

   ומדבריו נלמד שהוא הדין לכל פרטי הדין של מאיס עלי, שגם הפסידה את כתובתה מיד ואי"צ התראות והכרזות, וכמו שציין החזו"א למה שכתב לעיל מינה (סק"ד) שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה וניכרת המאיסות לבי"ד, הפסידה כתובתה כדין כל טוענת מאיס עלי.

   בדבריו כאן הוסיף החזו"א דבר נוסף על מה שכתב בסק"ד, והוא שהביא דוגמא לטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה שניכרים דבריה שהוא מאוס עליה. הדוגמא היא באופן שתובעת כתובתה "כדי שתוכל להתפרנס", שתביעתה מוכיחה על כך שהבעל מאוס בעיניה ואין מקום לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, כי כל סיבת תביעת הכתובה היא רק מחמת שצריכה להתפרנס.

   וה"ה בנידו"ד שהדבר ברור שכל תביעת הכתובה שתבעה האשה היא רק מחמת שתוכל להתפרנס, כך עולה באופן מפורש מתביעת הגירושין הכרוכה מיום 31.03.2022, שתביעת הכתובה נועדה למען ''הבטחת עתידה של האישה'' (שם סעיף 1), ועל מנת ''להבטיח את עתידה הכלכלית לקראת תום הנישואין'' (שם סעיף 4), וכפי שהאריכה שם בציטוטים מפי ספרים ומפי סופרים שהכתובה היא מעין 'תכנית ביטוח' לאישה במקרה שם גירושין או אלמנות, ראה שם באורך.

    

   מאיס עלי ותובעת כתובה - האם נאמנת בדברים שהם לחובתה

   ז. עוד יש להוסיף בנידו"ד שאף אי נימא כדברי הר"ן והרמ"א שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ודינה כדין מורדת, מ"מ בדבר שהוא לחובתה נאמנת שהודאת בעל דין (שהוא מאוס בעיניה) כמאה עדים דמי, וגרמה הפסד לעצמה, ולכן אף שלענין דין הבלאות אינה נאמנת ליטול בלי תפיסה כדין טוענת מאיס עלי, ודינה כדין מורדת שרק אם תפסה את בלאותיה הקיימים אין מוציאין מידה, מ"מ לענין הכתובה נאמנת והפסידה כתובתה מיד כדין טוענת מאיס עלי.

   כיו"ב מצינו באשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך דאע"פ שאינה נאמנת לאסור את עצמה על בעלה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, מ"מ הפסידה את כתובתה כי בדברים שלחובתה נאמנת מדין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, כמבואר בשו"ע (אה"ע סי' קטו סעי' ו').

   וכן הוא בעוברת על דת, שבגמ' בכתובות (עב ע"ב) נתבאר שמפסידה כתובתה, ושם דנה הגמ' במאי מיירי, והראב"ד כתב שהגמ' לא רצתה להעמיד במודה שמכשילתו, מכיון שאינה נאמנת על כך כי אין אדם משים עצמו רשע, אולם הר"ן (שם) כתב שבמודה שמכשילתו נאמנת להפסיד את כתובתה כיון שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא, לא העמידה הגמ' באופן זה. ע"ש. וכדברי הר"ן כן נקטו ראשונים רבים. ומבואר שאע"פ שאינה נאמנת מחמת שאין אדם משים עצמו רשע, מ"מ בדברים שהם לחובתה נאמנת. וע"ע ביבי"א (שם, אות ז') במ"ש לבאר שאף הראב"ד יודה בנידו"ד שנאמנת עכ"פ להפסיד את כתובתה.

   וכ"כ להדיא החזו"א (אה"ע סי' סט סוף אות ד'), שאחר שהביא את דברי הר"ן שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה דינה כמורדת שצריכה הכרזות, כתב וז"ל:

   "ומ"מ נראה דלחובתה מהימנא, והילכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה".

   וכדברי החזו"א כן נקטו מרן זיע"א בשו"ת יבי"א (שם, אות ז'), והגר"ח צימבליסט בפד"ר (כרך יד עמ' 26) והגרא"צ שינפלד בפד"ר (כרך יב עמ' 373).

   ומעתה ה"ה בנידו"ד, דאף אי נימא שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ודינה כמורדת, מ"מ בדברים שהם לחובתה הרי היא נאמנת לחייב את עצמה, והפסידה כתובה מיד כדין הטוענת מאיס עלי.

    

   חיוב התראות והכרזות בטוענת מאיס עלי

   ח. והן אמנם שבית הדין לא התרה באשה שאם תעמוד במרדה תפסיד את כתובתה, מ"מ נראה שבטוענת מאיס עלי, אף שלא היתה התראה מפורשת באשה, הפסידה כתובתה.

   דהנה בפסקי הרי"ד (כתובות סג ע"ב) כתב וז"ל:

   "אבל אם אמרה מאיס עלי ואיני חפיצה בו כלל ויתן לי גט ואיני חוששת מכתובתי, לא כיפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחות כתובתה מעט מעט, אלא אם רוצה הבעל יתן לה גיטה ומפסדת כתובתה מיד, שהתובעת גירושין דינה להפסיד כתובתה, אבל מיהו צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, אם תחזור בה הרי טוב ואם לאו נותן לה גט ומפסדת כל כתובתה. מר זוטרא אמר כיפינן לה, אף על גב דאמרה מאיס עלי אולי תחזור ותתפייס."

   מבואר שאף האומרת מאיס עלי צריכה התראה. וכ"כ הריטב"א בחידושיו (כתובות סד ע"א) ובתשובותיו (סי' מא). וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' י) ובתוס' הרשב"א משאנץ (כתובות סג ע"ב ד"ה אלא) והר"י מלוניל (כתובות כז ע"א מדפי הרי"ף) ורבינו גרשום בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' תתסה). וכן פסקו חלק מן האחרונים ומהם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נה) ובשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ח) ובשו"ת פני משה (ח"ג סי' יט דף כו ע"ב) ועוד.

   אמנם מאידך בשו"ת הר"ן (סי' יג) כתב וז"ל:

   "עוד אגלה אזנכם במה שבא בשאלתכם זה לשונכם: או אם נתרה אותה פעם ושתים ויכריזו עליה ד' שבתות וכו', ורואה אני דבריכם שנתחלף לכם דין מורדת לדין האומרת מאיס עלי כי מעולם לא הוזכרה הכרזה באומרת מאיס עלי ובגמרא לא הזכירוה אלא גבי מורדת, והטעם בזה לפי שזו האומרת בעינא ליה כיון שאינו מאוס עליה אפשר שתתבייש ותחזור למוטב, אבל אומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה דאין מאיסתא לית סברא. "

   ודבריו הובאו בבית יוסף (אה"ע סי' עז ס"ב).

   וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' קד) וז"ל:

   "אבל האומרת מאיס עלי... זו דינה חלוק מן האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, שלזו אין מביישין אותה בהכרזות... ".

   וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו לכתובות (סג ע"ב) שכתב וז"ל:

   "אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כלל להכריז עליה ולגנותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולא לפחות מכתובתה כלל...".

   וע"ע בדבריו בתשובה (ח"א סי' אלף רלה, ח"ו סי' עב, ח"ז סי' תיד).

   וכ"כ המאירי בכתובות (סג ע"ב) וז"ל:

   "אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי כלומר ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ..."

   וכן נראה מדברי מרן השו"ע (אה"ע סי' עז סעי' ב') שסתם וכתב שהאומרת מאיס עלי הפסידה כתובתה מיד, ולאחר מכן בדין המורדת כתב דבעינן התראות והכרזות, ומוכח שהטוענת מאיס עלי הפסידה כתובתה מיד אף ללא התראות והכרזות. ומקור דברי השו"ע מהרמב"ם (הל' אישות פי"ד ה"ח).

   וכ"כ הגאון רבי רפאל בירדוגו בס' תורות אמת (אה"ע סי' עז), שלדעת מרן הש"ע כל שטוענת מאיס עלי אינה צריכה התראה, והפסידה כתובתה מיד. ע"ש [ועיין עוד בספרו שו"ת משפטים ישרים (ח"א סי' רנא) ובמה שכתב לבאר בדבריו הגר"ש משאש בספרו תבואות שמש (סי' לט ד"ה ולכאורה)]. וכ"כ בשו"ת עבודת השם (חאה"ע סי' יח דקכ"ג ע"ד) ובשו"ת דברי שמואל (ארדיטי, סי' ח' דקמ"ב ע"ב) ובשו"ת ויאמר יצחק (ח"א סי' קכו דף קכא ע"ג) ובס' ויחי יעקב (סי' ט' אות יא) ובס' ביכורי שלמה (ח"א סי' ג' אות יח) ובשו"ת דבר שמואל (עמאר, סי' יב) ובשו"ת יבי"א (ח"ג חאה"ע סי' טו אות יז, וח"ה חאה"ע סי' יג אות ט) ובשו"ת מקוה המים (מלכה, ח"א סי' לב דף קלח ע"א).

   ומעתה בנידו"ד ודאי שאין צורך בהתראה בשביל שהאישה תפסיד את כתובתה מדין מאיס עלי, שהרי מדובר בבני זוג מעדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השו"ע והרמב"ם (ואף את"ל שהאשה מוחזקת בכתובה, מ"מ אין היא יכולה לומר קים לי כהפוסקים שהטוענת מאיס עלי לא הפסידה כתובה עד שיתרו בה, מאחר שדעת מרן היא שאינה צריכה התראה, וא"א לומר קים לי כנגד מרן).

    

   הצורך בהכרזות והתראות במורדת - כשברור לביה"ד שלא תחזור בה

   ט. זאת ועוד, אף אם נניח שהלכה כדברי הר"ן והרמ"א שהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובה דינה כדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שמפסידה כתובה רק לאחר הכרזות והתראות, וכן נניח שההלכה דלא כהחזו"א הנ"ל ואף במקום שניכרת המאיסות עדיין דין מורדת עליה, וגם אינה נאמנת לומר מאיס עלי אף בדברים שהם לחובתה, וממילא כל שלא התרו בה כדין לא הפסידה כתובה. מ"מ בנידו"ד יש לומר שאף שדינה כדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אינה צריכה התראות והכרזות ומפסידה כתובתה מיד אף בלא התראות והכרזות.

   דהנה מטרת ההתראות וההכרזות היא כדי שהאשה תתפייס ותחזור לבעלה כבראשונה וכמו שכתב המאירי שהטוענת מאיס עלי "אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום... ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות", וכ"כ הר"ן בתשובה (סי' יג) וז"ל:

   "מעולם לא הוזכרה הכרזה באומרת מאיס עלי ובגמרא לא הזכירוה אלא גבי מורדת, והטעם בזה לפי שזו האומרת בעינא ליה כיון שאינו מאוס עליה אפשר שתתבייש ותחזור למוטב אבל אומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה דאין מאיסתא לית סברא." עכ"ל.

   אולם באופן שאסור לה לחזור לבעלה וכגון שלדבריה אסורה היא לו ושוויא אנפשה חתיכא דאיסורא, או באופן שלפי ראות עיני בית הדין גודל המאיסות והפער בין הבעל לאשה המורדים זה על זה הוא עד כדי כך שאין שום סיכוי שהאשה תחזור לבעלה או שבעלה יחזיר אותה, אי"צ בהכרזות והתראות והאשה הפסידה כתובתה מיד.

   כיסוד זה כתב הגרי"ש אלישיב בפד"ר (כרך ח' עמ' 321 ואילך), ושוב נדפס בקובץ תשובות (ח"ב סי' פז), שעמד בביאור דברי רבינו ירוחם (מישרים נכ"ג ח"ח דף ס' ע"ד) בחיוב כתובה בבני זוג המורדים זה על זה, דהיאך נקטינן מחד גיסא שהמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה לא הפסידה תוספת כתובה אלא רק לאחר הכרזות והתראות, ואילו מאידך גיסא מורדת זו שגם בעלה אינו רוצה בה הפסידה את כתובתה מיד לאחר י"ב חודש ללא שקיימו בה הכרזות והתראות.

   ושם כתב לבאר וז"ל:

   "וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

   והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה ..." 

   מבואר מדבריו דבכל גוונא שהזוג מורדים זה על זה, האישה הפסידה תוספת כתובה אף ללא התראות והכרזות, מאחר ואין תועלת בהכרזות והתראות כיון ששניהם אינם רוצים זה בזה.

   וכדברי הגרי"ש אלישיב כן כתבו בפס"ד מביה"ד הגדול (תיק מס' 487350/3, מהרבנים הגאונים הראש"ל הר"י יוסף, ר"צ בוארון, ור"י זמיר שליט"א) וכן נקטו הגר"ש שפירא בפס"ד (תיק מס' 259535/2) והגר"ח וידאל בפס"ד (תיק מס' 979611-12). ע"ש.

   בדומה לדברי הגרי"ש אלישיב, כן כתב הגר"ח צימבליסט זצ"ל בפד"ר (כרך יד עמ' 26 והלאה), שם דן בעניין החזרת מתנות במורדת שלא התרו בה כדין, וז"ל:

   "דהנה באמת היה ראוי שכל מורדת תפסיד את כתובתה מיד, שהרי כל ענין הכתובה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובמורדת לא הוא מוציא אותה אלא היא מוציאה אותו, וכלשון החזו"א סי' ס"ט סק"ד "כיון שהיא מואסת בו ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה, דאיהי מגרשת ליה לדידיה, וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה וכדאמר גיטין מ"ט ב'". וכל מה שאמרו חז"ל דמורדת לא הפסידה הכתובה אא"כ עשו בה הכרזות והתראות וכו', היינו משום שכיון שתקנו חז"ל להשהות הענין, להכריז עליה ולהתרות בה כדי לאלצה לחזור ממירדה ולשוב אל בעלה (ולכן לא הצריכו הכרזות אלא באומרה בעינא ליה ומצערנא ליה ולא באומרת מאיס עלי, משום דבמצערנא ליה יש יותר סיכויים שתחזור בה, משא"כ במאיס עלי, אך גם במ"ע יש דעות שמ"מ צריך התראה והמלכה ושהיית י"ב חודש, והכל מטעם זה: שמא תחזור בה), לכן כל עוד לא עשו בה כל הסדר הזה הרי זה נחשב שהבעל מוציא אותה ולא שהיא מוציאה אותו, דאם מפאת מירדה היה עליו להמתין שמא יועילו ההכרזות וכו', ומשלא המתין איהו דאפסיד אנפשיה והרי זה כמגרשה מרצונו ויש לה כתובה.

   ולפי"ז במקרה שברור לנו שאין שום סיכויים לשלום בית, והאשה תישאר במירדה, כגון בנידוננו שאין אנו מכריזים עליה ואין אנו משתדלים לעשות שלום בית, משום שמצוה לגרשה וכנ"ל, הרי אין כאן מה להמתין ומיד הרי זה נחשב שהיא המוציאה אותו, וממילא אין לה כתובה. "

   מבואר מדבריהם, דאע"ג דבעלמא בעינן הכרזות והתראות, מ"מ אם לפי ראות עיני בית הדין אסור להם לחיות זה עם זה אין ענין בהתראות והכרזות והאשה הפסידה את כתובתה מיד.

   בדומה לנידונם מצינו בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' סט), שם דן על אשה שמרדה בבעלה והוציאה קול שבעלה אמר שאם יחזירה לביתו יתחייב למלכות מאה זהובים, האם צריכה הכרזות כדי להפסידה מכתובתה או לאו, וז"ל שם:

   "זו שהוציאה קול על בעלה שאם יחזירנה יתן מאה זהובים למלכותו, מחמת אותו הקול אינו יכול להחזירה לביתו, היה הקול אמת או שקר כיון שלא נודע אלא על פיה הרי זו מונעת עצמה בקול זה מתשמיש, ודינה כדין מורדת מתשמיש המפורש בגמ' בפ' אף על פי, ואין בין זו לבין המורדת אלא הכרזת ד' שבתות, לפי שאין ההכרזה אלא כדי לביישה אולי תחזור ממרדה, וזו א"א לה לחזור כלל שהרי יצא הקול ואין בידה לבטלו, וגם אין בידה לפייס המלכות בממון שאין לאשה קנין בלא בעלה ובממון בעלה אין לה רשות לפייס אלא מדעתו. " 

   בדבריו מבואר שכשאין לאשה אפשרות לחזור לבית בעלה, אין צורך להתרות ולהכריז עליה כדי להפסידה מכתובתה.

   אלא שעדיין יש לחלק בין נידון התשב"ץ והפוסקים הנ"ל לנידו"ד, שהרי התשב"ץ דן באופן שיש סיבה חיצונית שמחמתה האשה אינה יכולה לחזור לבית בעלה, הגרי"ש אלישיב דן בזוג שמורדים זה על זה ואין תועלת בהכרזות והתראות כי אף הבעל אינו מעונין בה, וכן הגר"ח צימבליסט דן באשה שחיה עם איש זר שאסור לה להמשיך לחיות עם בעלה ולכן אין צורך בהתראות והכרזות, ושאני נידון דידן שהאשה אינה אסורה על בעלה ואף הוא רוצה בה.

   ונראה לומר בלשון של זהורי'ת, שאע"פ שהתשב"ץ והפוסקים הנ"ל מיירי בנידון שונה מנידו"ד, מ"מ נראה שיסוד הדברים הוא אחד, והוא שאם לעיני בית הדין נראה שאין תועלת בהכרזות והתראות מכל סיבה שהיא - אי"צ בהכרזות והתראות כדי להפסיד את האשה מכתובתה. כי אף אם נניח שמבחינה דינית דין האישה כדין המורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, מ"מ מבחינה מציאותית הרי היא מואסת בו מאיסות גמורה ואינה רוצה בו כלל, ודין ההתראות במורדת אינו גזירת הכתוב, אלא טעם יש בו כדי להשיב אשה לבעלה וכמ"ש הר"ן..., ולפיכך באופן שאין טעם בהתראות הרי שהפסידה כתובה גם בלי התראות.

   ודון מינה לנידו"ד שיש מקום לומר שאף אם נדון אותה כדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כדברי הגר"א גולדשמיט, כיון שלפי ראות עיני ביה"ד המאיסות שמאסה האישה בבעלה היא כה רבה, כך שאין סיכוי שהאישה תחזור בה ותסכים לחיות עם בעלה כבראשונה אף לאחר ההתראות וההכרזות, ממילא אי"צ בהתראות והכרזות והאישה הפסידה את כתובתה מיד.

   ראיה לדבר יש להביא ממה שכתב התשב"ץ (ח"ג סי' פו) שם דן באשה שבעלה רוצה לעבור למקום אחר, ומן הדין היא צריכה ללכת עמו אולם היא מרדה בו ואינה מוכנה ללכת עמו, וכתב וז"ל:

   "כיון שמוציא אותה מן הדין מאותו מקום למקום זה, אם נמנעה אין לה כתובה כדין לעלות ושלא לעלות, שהרי התוספתא וכן הירושלמי הזכירו בזה כפיה, ואין כפיה זו אלא בממון להפסידה כתובתה, ולא נזכרה כפיה בשוטין אלא לגרש אבל בכל מקום שהוזכרה כפיה בלא גרושין הוא כפיית ממון, ומשם למד הרמב"ם ז"ל שתצא שלא בכתובה, ולא חלק עליו שום אדם. ואינה צריכה הכרזה אלא במורדת במקום דירת הבעל כדי לביישה ותשוב, אבל זה שרוצה לצאת והיא הפכה עורף, וגלתה דעתה שלא תשוב לעולם, ואין אוסרין אותה בכאן מפני קשיות עורף ... "

   מבואר מדבריו שכיון שהאישה גלתה דעתה "שלא תשוב לעולם" ואין אנו יכולים לכופה לעבור דירה יחד עם בעלה, ועל פי דין הבעל יכול לעבור למקום אחר, הרי היא מורדת שאינה צריכה התראות והפסידה כתובתה מיד, וזאת אע"פ שאין סיבה חיצונית שמחמתה האישה אינה יכולה לחזור לבעלה, מ"מ כל שלפי ראות עיני בית הדין האישה לא תשוב יותר לבעלה, אין צורך בהכרזות והתראות כדי להפסידה מכתובתה.

   והנה בהערות המו"ל במהדורת מכון ירושלים (הערה 91) העירו בזה שהתשב"ץ סתר את משנתו בתשובה (ח"ג סי' קי) שם כתב וז"ל:

   "אם נשא במקומו והוא מאותו מקום ויצא משם למקום אחר, שהדין נותן לכוף אותה לחזור עמו למקום שנשאה שהוא מקומו ומקומה, וכיון שהדין נותן לכוף אותה אם מרדה עליו ואינו רוצה לבוא אצלו דינה כדין מורדת, וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שאם הדין נותן לכוף לאשה ללכת אחר בעלה אם לא רצתה מורדת היא, דין זאת המורדת כדין האומרת בעינא ליה ומצערינא ליה להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות, ואם עמדה במרדה הפסידה כתובתה... " 

   ובפשטות מבואר מדבריו, שהאשה שאינה רוצה לעבור דירה יחד עם בעלה כשהיא חייבת לעשות כך על פי דין, דינה כמורדת ומכריזין עליה ואח"כ מפסידה כתובתה, והוא דלא כמו שכתב בתשובה הנ"ל (סי' פו) שאי"צ בהכרזות.

   אולם לדידן לק"מ, שיש לחלק בין התשובות, שבסי' פו שהתשב"ץ לא הצריך התראות והכרזות, הוא משום שכך היה נראה לעיני בית הדין שאין צורך בהכרזות והתראות שהרי האישה "כבר גלתה דעתה שלא תשוב לעולם", משא"כ בסי' קי דמיירי בסתמא שיש להצריך הכרזות והתראות מאחר ואולי תתרצה ותחזור לגור עם בעלה במקום שהוא מעוניין לדור בו.

   אמנם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סו"ס נה) הביא שיש מי שכתב לחלק בין סוגי המורדת שיש ואינה צריכה התראות והכרזות, אולם דעת הרמ"ע שלעולם יש להצריך התראות והכרזות, וז"ל שם:

   "והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן.

   ולנו בפשיטות תשובתו בצדו ,שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין. ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה, כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג, ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא, לא תהא כזאת בישראל... " 

   עוד מתשובת הר"י קולון סי' נ"ח שבעל הבריח נכסי אשתו בטענת מורדת, וגזר עליו להחזיר הכל במקום שיד שניהם שוה בו עד שירדו לדין, כי אמר דלאו כל כמיניה למימר שמרדה עליו ולא מפיו אנו חיין, דייק ההוא מרבנן וז"ל:

   "וכאן הבן החכם שואל תפוק ליה דאפילו לפי דברי הבעל לא הפסידה כלום דהא לא התרו בה בי דינא ולא הכריזוה, אלא ע"כ לומר דאין כל המורדות שוות אלא יש מפסדת כתובתה תכף אפילו אי לא אתרו בה, דיש חלוק בין מורדת בפועל למורדת בשב ואל תעשה, עכ"ד.

   ובאמת גדולתו מחייבת שיהיו דברי מועטים, אבל אני מצווה בקום עשה להשיב עליו דכתיב מדבר שקר תרחק, ומה אעשה ולא אמר הר"י קולון אלא שירדו לדין, ולעולם לאפוקי מהאי דוקיא - גזר עליהם שיבררו טענותיהם והדיינים יצדיקו את הצדיק, אולי אפי' התראה לא תבעי להקל עליה אם יתאמת שהיא לא הרגילה הקטטה, וזה פשוט מעצמו ומוכרע ממקומו."

   מבואר מדברי הרמ"ע שאחד מגדולי הדור בתקופתו חידש שבכל מורדת בקום ועשה אין צורך בהתראות והכרזות, ורק במורדת בשוא"ת נאמרו דיני התראות והכרזות. אולם הרמ"ע גופיה פליג, וס"ל שאין לחלק בזה ולעולם צריכה המורדת התראות והכרזות ורק לאחר מכן תפסיד את כתובתה [ואפשר דס"ל שהטעם שמתרין בה הוא לא כמו שכתב הר"ן הנ"ל כדי שתחזור לבעלה, אלא משום שאין עונשין אא"כ מתרין, ולכן אין לחלק בזה ובכל גוונא צריכה התראה, ועיין בזה בדברי הגר"ב ז'ולטי בפד"ר (כרך ו' עמ' 41)].

   ומ"מ מידי ספק לא יצאנו ויש להעמיד את הממון בחזקת הבעל שהוא מוחזק בו ולפוטרו מלשלם לאשה.

    

   העולה לדינא

   י. לאור מה שכתבנו ונימקנו בהרחבה, האישה מאסה בבעלה ולכן ביה"ד פסק שמצווה עליהם להתגרש, ואף שתובעת כתובתה דינה כדין הטוענת מאיס עלי שדינה מבואר בשו"ע (אה"ע סי' עז ס"ב) שהפסידה כתובתה מיד.

   הרב ירון נבון - דיין

    

   סיכום בעניין הכתובה:

   לדעת המיעוט האישה הפסידה כתובתה.

   לדעת הרוב האיש חייב לאישה בגין הכתובה סך של 10,000 ש"ח.

   ההכרעה כדעת הרוב.

    

    

   דיון בנושא דירת הצדדים

   המחלוקת בין הצדדים בנושא סכום הכסף שניתן מאבי האיש לקניית הדירה לצדדים (כשנה לאחר הנישואין) - האם סכום הכסף הזה ניתן כהלוואה או כמתנה.

    

   רקע עובדתי

   בדיון שנערך בתאריך 14.12.24 הופיעו הצדדים וכן ב"כ האיש.

   במהלך הדיון טענה האישה שהבית המשותף רשום על שם שניהם וצריך לחלוק את הבית שווה בשווה. מאידך טען ב"כ האיש כי הדירה המשותפת עלתה לצדדים כ1.13 מיליון ש"ח, ומתוך הסכום שעלתה בזמנו הדירה, שמו הורי הבעל סך של 480,000 ש"ח, וכך טען:

   "אנו רוצים לחלוק את הדירה כאן ועכשיו, אבל לא לפי חלקים שווים, יש את ההשקעה של הורי האיש, בסכום מאד ניכר, ולכן החלוקה לא תהיה שווה... קודם שיחזירו להורי הבעל את 42.5 % מהסך הכולל שמגיע להם... ומהנותר יחלקו הצדדים שווה בשווה...

   ב"כ הבעל: הצדדים גרו בדירה כ 3 שנים.

   הבעל: עשיתי מה שיכולתי קצת צבע ותיקוני סדקים בסיסים..."

   מאידך, טוענת האישה:

   "... גרנו כמעט ארבע שנים במשותף... הבית לא עבר שיפוץ, אפילו לא קוסמטי כשנכנסו לבית... אבא שלו הביא את הכסף כמתנה... זה היה מיוזמתו, לא היה בינינו איזה הסכם אפילו לא בעל פה, שאולי זה להלוואה...

   הבעל: ... הוא הביא לנו את הכסף להשתמש בו לקנית הבית, הוא לא אמר כלום...

   ביה"ד: מתי זה היה?

   הבעל: בערך פחות משנה אחר החתונה, הדירה רשומה על שם שנינו."

   סיכום טענות הצדדים בדיון האחרון בנושא הכסף שניתן לקניית הדירה:

   האיש טוען שבתקופה שקנו את הדירה, אביו נתן לו סכום כסף כהלוואה לעזרה בקניית הדירה, ולכן עכשיו בחלוקת הדירה, צריך להשיב לאביו את סכום הכסף שניתן כהלוואה, ואילו האישה טוענת שסכום הכסף היה מתנה כעזרה לקניית הדירה, ואין צריך להחזיר את הכסף לאבי האיש, אלא צריך לחלוק את כל שווי הדירה שווה בשווה.

    

   להלן אדון בנושאים הבאים:

   • אדם שמהנה את חבירו - שיטת הרי"ף והתשב"ץ

   • אדם שמהנה את חבירו - שיטת הרשב"א ותרומת הדשן

   • סתירה בדברי הרמ"א

   • פסק דין בפד"ר כרך ח' עמוד 325

   • דברי ערוך השולחן

   • מסקנה - פסק דין

      

     הרחבת הדיון בנושאים הנ:ל:

     א. אדם שמהנה את חבירו - שיטת הרי"ף והתשב"ץ

     שיטת הרי"ף (בתשובה מובא בספר התרומות שער ס"ה ח"ב, ב') במקרה שאדם הכניס ילד יתום לביתו וגידלו, לאחר זמן האיש תובע מהיתום כל ההוצאות שהוציא עליו, וכתב הרי"ף:

     "אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום, לפי שלא אמר לו אוציא עליך בשעת הלוואה... לא נתן לו אלא לפי גמ"ח כמ"ש מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו (גמרא כתובות ק"ז ע"ב)."

     וכך כתב התשב"ץ (חלק א', קע"ד):

     "ראובן שדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש, אלא אמר לו דור בחצרי סתם שהוא פטור... ולא עוד אלא אפילו פירש בים, ולא אמר לו דור בחצרי אלא מעצמו דר בה... פטור, כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי דודאי פטור".

      

     ב. אדם שמהנה את חבירו - שיטת הרשב"א ותרומת הדשן

     הר"ן במסכת נדרים (דף ל"ג ע"ב) מביא את שיטת הרשב"א, וכן הוא בשו"ת הרשב"א (חלק ג' סי' פ"ד, חלק ד' סי' ס"ח) השואל למה אדם שזן את אשת חברו אינו זכאי לשכר?

     וכתב כי דין זה הוא רק אם זן את אשת חבירו במפורש שהוא מתכוון לפרוע במקומו של הבעל את החובות שלו כלפי אשתו, אבל אם זן את אשת חבירו סתם - התכוון שיחזירו לו את התשלום, או שהאישה תחזיר לו או שהבעל יחזיר לו (מדין שעבודא דרב נתן), וכך כתב הרשב"א: "לפי שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה", וראיה לדבר כמו שמצינו במסכת בבא מציעא ק"א ע"א שיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, בעל השדה חייב לשלם לו את כל הוצאותיו.

     וכך פסק שו"ת תרומת הדשן (רבי ישראל איסרלין) סימן שי"ז, שם דן בשאלה ראובן שפירנס את ביתו וחתנו שנתיים יותר מן הזמן שהתחייב לדאוג למזונות שלהם, ותבע דמי מזונות לשנתיים הללו מן חתנו, ואילו החתן טוען כי חמיו נתכוון לתת במתנה את השנתיים הנוספים, פוסק תרומת הדשן שראובן צודק והחתן צריך לשלם לחמיו דמי השנתיים הנוספות כמו הדר בחצר חברו שלא מדעתו (בבא קמא דף כ' ע"א), שאם זה נהנה מהמגורים ובעל הבית חסר חייב לשלם לו דמי שכירות.

     תרומת הדשן מביא את דברי המהרי"ח בשם רבנו אפרים כי האומר 'אכול עמי' ואכל חייב לשלם, כי אנו מניחים שאדם בסתם אינו עושה מתנות בחינם, אמנם הרב מסייג את הפסק ואומר שהאב יכול לתבוע את מזונות חתנו אבל אינו לתבוע את מזונות ביתו.

     וכן כותב התרומת הדשן שאם החותן היה איש עשיר ואנו מניחים כי התכוון לזון בחינם את חתנו והבת, ואילולא המריבה שפרצה עכשיו, החותן לא היה תובעו, החותן אינו זכאי לקבל את מה שנתן לחתנו ולביתו.

     וכן פוסק תרומת הדשן (סימן שמ"ח) בעניין מי שמגדל יתום בתוך ביתו, שלאחר זמן תובע את היתום זכאי לקבל את כל הוצאותיו.

     המורם מכל האמור לעיל שיש מחלוקת בין הרי"ף והתשב"ץ לבין הרשב"א ותרומת הדשן. לפי שיטת הרי"ף והתשב"ץ אדם המהנה את חברו נותן לו את ההנאה במתנה גמורה, ואילו לשיטת הרשב"א ותרומת הדשן, אדם המהנה את חברו התכוון לשם הלוואה ולא לשם מתנה.

      

     ג. סתירה בדברי הרמ"א

     הרמ"א פוסק בשו"ע חושן משפט (סימן רס"ד סעיף ד') כך:

     "וכן כל אדם שעושה עם חברו פעולה או טובה לא יוכל חברו לומר בחינם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו".

     וכן פסק הרמ"א בשו"ע חושן משפט (סימן רמ"ו סעיף י"ז).

     וכן פסק בשו"ע אבן העזר (סימן ע' סעיף ח'):

     "האומר לחברו אכול עמי צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה, ולכן מי שמאכיל לחתנו עם ביתו יותר מהזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו אבל לא מזונות אשתו... "

     דהיינו כשיטת הרשב"א ותרומת הדשן.

     ואילו מאידך גיסא פוסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שס"ג סעיף י') וז"ל:

     "האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר". 

     בסוף סימן רמ"ו הש"ך ונתיבות המשפט נשארו בצ"ע, אך הב"ח בסימן שס"ג כותב דהוי ספיקא דדינא, אבל הב"ש באבן העזר סימן ע' ס"ק כ"ח, וכן הט"ז בחושן משפט סימן רמ"ו סעיף י"ז פוסקים ששיטת הרשב"א היא העיקר, שהמהנה את חברו להלוואה ולא למתנה.

      

     ד. פסק דין בפד"ר כרך ח' עמוד 325

     ראה פד"ר כרך ח' עמוד 325 (הרבנים הגאונים :הרב י. ש. אלישיב והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל בדעת הרוב כנגד הרב שאול ישראלי זצ"ל בדעת מיעוט), במי שמאכיל את חתנו וביתו יותר מהזמן שהקציב להם מזונות, מה הדין במפרנס את בנו שעובד ומרוויח, אם הוא זכאי להחזיק בדמי המזונות וכן עד איזה גיל חייב אדם לפרנס את ילדיו אף שיש להם משלהם.

     דעת הרוב במותב - הרב י.ש. אלישיב והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל שהאומר לחבירו אכול עמי או שעושה פעולה לחבירו צריך לשלם לו ולא אומרים שכיון לשם מתנה, הוא הדין למי שמאכיל לחתנו ולבתו יותר מהזמן שקצב להם במזונות, יכול לתבוע מהם דמי מזונות.

     דעת המיעוט של הרב שאול ישראלי זצ"ל שבן ובת גדולים שסמוכים על שולחן אביהם, סתמו של דבר שהוא מפרנסם שלא על מנת לתבוע מהם תמורה.

     ועיין שם מה שהרחיבו הרבנים הדיינים הגאונים זצ"ל ובנימוקים שכתבו שם.

      

     ה. דברי ערוך השולחן

     והנה מצינו בספר ערוך השולחן סוף סימן רמ"ו שכתב:

     "ולפ"ז בין אבות ובנים הרבה יש שמפרנסים בתורת מתנה וגם נותנים מתנות... אבל כשמחזיקם על שולחנו, מי ביקש זאת מידו אם לא כוון לשם מתנה...".

     וכך נראה גם בשאלה של ר' יצחק בן שאלתיאל ביונפוש (חתנו של הריב"ש), מובא בשו"ת הריב"ש החדשות סימן י"ט, באב שמטפל בבת שלו שהיא חולה והוציא עליה הוצאות, ומת האב, ודרשו היורשים מן החתן החזר הוצאות, והחתן טוען שהאב נתכוון להוציא עליה הוצאות בתורת מתנה, ומשיב הרב שנראה שזה ניתן בתורת מתנה, וכך כתב:

     "נמצינו למדין דכל דאיכא למימר דבתורת מתנה פרנס איבד מעותיו, והכא גבי אב לביתו מוכח מילתא דלמתנה נתכוון, שהרי מעשים בכל יום שהאב מביא בתו לביתו, וזן אותה ומלבישה באהבתו אותם, והכול לשם מתנה". 

      

     מן הכלל אל הפרט

     במקרה המונח לפנינו, מדובר באביו של האיש שהציע את עזרתו לתת סכום כסף מסוים כעזרה לקניית הבית המשותף לצדדים כשנה לאחר הנישואין של הצדדים. והציע את עזרתו לקניית הבית לצדדים מבלי לפרט בפרוטרוט, האם סכום הכסף הזה ניתן בתור הלוואה או בתור מתנה. הוא הכניס לבנק את סכום הכסף שהוא 480,000 ש"ח שהציע כעזרה לקניית הדירה, וכוונתו הייתה לעזור לצדדים כדי שיתאפשר לצדדים לקנות דירה שתהיה ברשותם, ובאמת אנו מניחים שכוונתו של האב הייתה שנתן את הכסף לשם מתנה.

     וכך נאמר במהלך הדיון בתאריך 16.12.24:

     "ביה"ד: מה הוא אמר כשהוא הביא את הכסף?

     האישה: כלום... הוא בא איתנו לראות את הדירה, הוא ואמא שלי, ואז הוא אמר מעצמו שהוא יעזור לנו לרכוש את הדירה... הוא העביר את זה לחשבון המשותף...

     הבעל: אני לא זוכר עכשיו בדיוק את הלשון שהוא אמר, הוא הביא לנו את הכסף להשתמש בו לקניית הבית, הוא לא אמר כלום...".

     ואם כך היו פני הדברים בשעת העזרה שהציע אביו של האיש, גם האיש וגם האישה מודים שאביו של האיש לא הזכיר ולא רמז אפילו רמז קל בקלים שנותן את סכום הכסף בתורת הלוואה, ולפי דבריו של בעל ערוך השולחן ועוד פוסקים שכתבו שבמקרה שאבא עוזר או מפרנס את הבן, כיון שדרך העולם שאבא עוזר למשפחתו ובעיקר לבניו, הרי יש אומדנא שלנו שהאבא רצה לתת את סכום הכסף כמתנה לעזרה בדירה של הזוג.

      

     ו. מסקנה – פסק דין

     הכסף שנתן אבי האיש בסך 480,000 ש"ח לרכישת הדירה המשותפת כשנה לאחר החתונה של הצדדים, סכום הכסף ניתן בתורת מתנה ולא בתורת הלוואה, ולכן הדירה שרשומה על שם הצדדים תחולק בין הצדדים שווה בשווה.

     הרב יאיר לרנר – דיין

      

     בני הזוג רכשו דירה בנס ציונה, כשנה לאחר נישואיהם (יוני 2018), והדירה נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. מדובר בדירה קטנה. הורי הבעל מימנו 480 אלף ש"ח בקניית הדירה. האיש טוען שהוא זכאי לקבל מתמורת הדירה הרבה יותר מהאישה עקב המימון הגדול שנתנו הוריו. האישה מתנגדת לתת לאיש מתמורת הדירה יותר ממחצית וטוענת שאין לכך הצדקה.

     האיש טוען כי הדירה מומנה בעיקרה באמצעות 480,000 ש"ח שהועברו על ידי הוריו. סכום זה מהווה 42.5% ממחיר הרכישה המקורי של הדירה. כספים אלו ניתנו לטענתו כהשקעה לצורך רכישת הדירה ולא כמתנה, וכי הוריו אף נאלצו לקחת הלוואה בסך 100,000 שקלים חדשים כדי לממן זאת.

     העובדה שלא נרשמה הערת אזהרה בטאבו נבעה לטענתו, מתמימותם ולא מכל כוונה אחרת. האיש מבהיר כי כוונת אביו הייתה שהכספים ישמשו לרכישת הדירה, וכי לו היו יודעים שהאישה תבקש להתגרש ולדרוש את הכספים, הם לא היו מעבירים אותם. כהוכחה לכך, הוא מציג את ביטול עסקת רכישת בית הסבתא, בה הכספים שהועברו (200,000 שקלים חדשים) הוחזרו במלואם להוריו.

     על כן, האיש דורש כי 42.5% מערך הדירה הנוכחי יינתנו לו (או להוריו), ורק היתרה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. האיש מכחיש את טענת האישה לשיפוץ משמעותי בדירה, וטוען כי מדובר בשיפוץ קוסמטי חלקי בלבד.

     האישה טוענת כי הדירה שייכת לשניהם בשווה. היא מדגישה כי סכום של 480,000 שקלים חדשים שהועבר על ידי אביו של האיש לחשבונם המשותף היווה מתנה ולא הלוואה, וכי אין כל תימוכין בכתב או בעל פה שמעידים אחרת.

     האישה מציינת כי הכסף הועבר כשנה לאחר נישואיהם בעודה בהיריון מתקדם עם בנם הבכור, וכי אביו של האיש אף רצה שירכשו בית נוסף, עסקה שבסופו של דבר בוטלה. לטענתה, התנהלות זו מחזקת את עניין המתנה.

      

     להלן הנראה לענ"ד:

     קביעת בעלות על פי רישום ב'טאבו'

     בנידון אם קביעת בעלות על בית נעשית על פי הרישום של מי שעליו נרשם הבית, לדעת הרא''ש בתשובה הרישום מהווה ראיה על בעלות, והובאו דבריו להלכה בשו''ע חו''מ (סימן ס' סעיף י''ב) וזה לשונו:

     ''אישה שטוענת על הקרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם, הדין עם האישה. ואם כתובים בשמה לבד והיא טוענת שכולם שלה, כולם שלה''.

     הרי שהרישום קובע בעלות, וכפשטות סוגיית הלוקח שדה על שם ריש גלותא (ב''ק קב, ע''ב) שקנה על שמו של ריש גלותא להגנה בלבד מפני המערערין, שאין כופין את המוכר לכתוב שטר מכירה חדש על שם הקונה האמיתי, והקניין נעשה עבור הריש גלותא וזכה במקח.

     וראה גם מה שפסק הרמ''א (חו''מ סימן ס''ב, א' בהג"ה):

     "לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם".

     ובסמ''ע שם (ס''ק ה'):

     "...אפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מ''מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה''.

     ועיין עוד בדברי הש"ך לקמן.

     ודעת הרשב''א בתשובה שהרישום לכשעצמו אינו מהווה ראיה לבעלות. שכך כתב בתשובות הרשב"א ח"א סימן תתקנ"ז:

     "שאלה, ראובן קנה בתים, ועשה השטר בשמו ובשם אשתו, ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כלם שלהם, כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה, הודיעני אם טענתה טענה, ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתיטול כתובתה ויהיו הבתים שלה. תשובה, אלו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה... ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב... אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג... וטוענת כן הדין עמה..."

     וראה בש"ך בסימן ס' (ס"ק ל"ט) שהעיקר לדינא כתשובת הרשב"א. והניף ידו בשנית בסימן ס"ב (ס"ק ז') כתב שהלכה כדעת הרשב"א דמשום לגילויי זוזי הוא, וכתב שאף משמע כן בדברי הרמ"א הנ"ל. ועיין עוד בנתיבות המשפט שם ס"ק ז'.

     אמנם, המעיין בפד"ר כרך ו' עמ' 263 (הרה''ג יוסף שלו' אלישיב, סלאמן ח. עבודי, א, גולדשמידט זללה"ה) יראה שאין הכרח לומר דפליגי אהדדי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. הרא''ש בתשובה מיירי באופן ''כשאין לנו כל הוכחה שהבעל הוא שהוציא הכסף מכיסו, ויש על כן להניח שאם כתב בשמה ראיה שזה שלה''. וכמדויק מלשון הרא''ש 'וניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הם משלה'. ואילו הרשב''א בתשובה מיירי ''שברור לנו שהבעל הוציא הכספים מדיליה, ובכה''ג הרי יתכן לומר שגם להרא''ש לא קנתה''. וכלשון הרשב''א 'דאמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא'.

     יהיה איך שיהיה, בזמן הזה שנוהגים לרשום רכוש וביחוד דירה למגורים על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש, הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני ואין לנו להיכנס לבירורים מי שילם את התמורה, ומכיוון שהבית נרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שווים. (יעוין פד"ר ח"א עמ' 117 וח"ט עמ' 135 וחי"א עמ' 116, אמרי משפט חלק ב' עמ' קה. אך ראה פד"ר ט"ז עמ' 353).

     וראה בתומים בהכרעתו (חו"מ סב, סק"ה):

     "כבר כתבתי באורים (סק"ח) מש"כ הש"ך (סק"ז) דנחלקו הרא"ש (כלל צו סי' ד') ורשב"א (בתשו' ח"א סי' תתקנז) באם הבעל העלה על שם אשתו בקנין, להרא"ש הרי היא של אשה הואיל ונכתב על שמה, ולרשב"א כיון שנושאת ונותנת בבית הכל של בעל. ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב') דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה') דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק".

     לאמור, מאחר והדבר מצוי במחלוקת ראשונים, לא ניתן להוציא מהמוחזק מספק, והמוחזק הוא מי ששמו רשום, ואין להוציא מידו מספק.

     אך אין לקבוע בזה מסמרות לעניין מה יהיה הדין אם הרישום הוא על שם אחד מבני הזוג בלבד, שם יש יותר לחקור ברישום של הדירה מפני מה נרשם כך, ובפרט כשזו דירה נוספת לצדדים. וראה בערוך השולחן (חו''מ סימן ס' סעיף כא'):

     ''ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האישה בערכאותיהם, צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה''.

     וכן כתב לקמן (סימן סב סעיף ו'):

     ''כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האישה, ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד''.

     כך גם העלה הדיין הגרצ''י בן יעקב שליט''א בספרו משפטיך ליעקב (ח''ד סימן לב):

     ''התשובה לשאלה היא שאלה של מציאות בכל נידון יש לבחון אם יש רגליים לטענה והאם הנסיבות מורות על כוונה למתנה אם לאו... הדברים צריכים להבחן לגופם בכל מקרה ומקרה''.

     כלומר, שאלה זו יכולה להשתנות ממקרה למקרה ועל הדיין לבחון ולחקור כל מקרה לגופו, הדבר נתון לשיקול דעתו ולהבנתו במציאות הקיימת ובנסיבות של המקרה שלפניו.

     על פי החוק - וכאמור אף על פי ההלכה והמנהג - הרישום הוא הקובע לעניין הבעלות (חוק המקרקעין סעיף 125:"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו").

     להלן ציטוט מתוך פסק דין שניתן על ידי בית הדין בטבריה (תיק מספר: 349164/9), שבו הוסבר עקרון זה:

     "הפסיקה המקובלת ביחס לרישום דירה בטאבו על שם שני בני הזוג, שרישום זה מבטא שותפות שווה בנכס, למרות שצד אחד שילם את כל העלויות הכרוכות ברכישת הדירה. המקורות הלכתיים לקביעה זו הנותנת תוקף לרישום ולא לחלק היחסי בהשקעה - פד"ר כרך א' (עמודים 116-117 ובעיקר במה שכתוב בעמוד 117 ד"ה אולם), פד"ר כרך ג' (עמודים 74-75), פד"ר כרך יא (עמודים 120-128). ועיין עוד בפד"ר כרך ט"ז (עמודים 354-358), שנטה מדרך זו, אך סברתו אינה מתקבלת, מאחר שתפס את הרישום כפעולה הננקטת מחמת הנוהג ואינה מבטאת בעלות. אך מאחר שבימינו כל אדם הרושם נכס בחלקים שווים על שם בן זוגו, יודע שרישום בטאבו מבטא זכות קניין בנכס, כל טענה על כוונה אחרת תהיה בגדר "דברים שבלב" ואינם דברים, כנגד הרישום המפורש ומפורט בלשכה לרישום מקרקעין.

     ואכן בפד"ר כרך א' הנזכר, עמוד 117, כתב:

     "לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שילם תמורת הבית. אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכונה למתנה".

     להלן מקצת מקורות נוספים האם המקח אינו נגמר ללא רישום בטאבו, או שהרישום בטאבו אינו מעכב.

     יש שיטות שכיום המקח מסתיים רק בזמן הרישום בטאבו. דנו בכך הפוסקים ובפסקי דין של בתי הדין הרבניים (פד"ר). להלן מספר מקורות שעסקו בענין זה, ובחלקם ציינו למקורות נוספים: מעדני -ארץ שביעית (ח"ב סי' יח); משפטי-שמואל (ורנר) סי' לה-לו בענין בר מצרא (ס"ק ט'), והובא בפד"ר ו' 217, פד"ר ה' 121, פד"ר ו' 252, פד"ר ו' 320, פד"ר ו' 376, פד"ר יב 294; פתחי-חושן קנינים פ"ב סעיף יא ובהערה יד; שו"ת שמע-שלמה (ח"א חו"מ יג,ה ואילך); תחומין יד (עמ' 59-64, 131-133); שורת-הדין ט (עמ' שטו); דברי-משפט (ח"א עמ' שלא ועמ' שלד ואילך); כתר א' (עמ' 72-74 ובהערה 124 ועוד). לפי רוב המקורות הנ"ל הרישום בטאבו אינו מעכב, ולפי מיעוטם הוא מעכב.

     בחזון-איש (חו"מ ליקוטים טז,ה) כתב שאין הרישום בטאבו מעכב לגבי קנין קרקע. במקורות דלעיל ובחיבורים נוספים דנו האם קיי"ל כחזו"א, או שהקנין נגמר רק לאחר הרישום בטאבו, ואכמ"ל. בפד"ר יב עמ' 295 דנים אם החזו"א חזר בו, שהרי בשביעית כז,ז ד"ה הנלקטים כתב החזו"א שהטאבו מעכב. בספר חוט-השני (טו,ד) מובא בשם רבי נסים קרליץ שליט"א, שלדעתו החזו"א חזר בו, ודעתו כמש"כ בחו"מ סי' טז; ואילו בפד"ר הנ"ל כתבו, שכנראה החזו"א חזר בו וסובר כמש"כ בשביעית. ראה גם כתר א הנ"ל בהתייחסותו לדברי החזו"א.

     כמו כן ראה מקורות נוספים בתורת-ריבית (פי"ב בירור הלכה ס"ק א). בעמק-המשפט (ח"א טו,ד) כתב שאלמלא דברי החזו"א, מסברא היה מקום להצריך טאבו, או עכ"פ הערת אזהרה, כתנאי לקנין, ובלי זה אין סמיכות דעת לקנין; אך בעל עמק-המשפט מוסיף שאינו מכריע נגד החזו"א שסובר שהרישום בטאבו אינו מעכב.

     בדברי-משפט ד' (עמ' רע"ה) כתב הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט זללה"ה, שהחזו"א, שכתב שהטאבו אינו מעכב, מדבר כשהמוכר והקונה התנו שהקנין יחול בלי הטאבו. וכעין האמור לעיל כתב רבי שלמה דייכובסקי שליט"א בדברי-משפט ד' (עמ' רסב ס"ק ט'), שדברי החזו"א אמורים במקום שבעלי הדין מעוניינים בדין תורה; אך כאשר נכתב בחוזה שהבית יירשם בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לחוק, בכהאי גוונא הצדדים התנו שהעיסקה תסתיים ברישום בטאבו, ולית מאן דפליג שהחוזה והכסף אינם מהווים קנין. במרבית חוזי המכר בימינו מצוין שהמוכר מתחייב להעביר הדירה בטאבו על שם הקונה, ולפי דבריהם בכהאי גוונא לא איירי החזון-איש.

     הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט זללה"ה (שם בהמשך, בס"ק ח') כתב, שייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שנעשה כחוק, מסתבר שייחשב כקנין סיטומתא. לענ"ד יש לעיין בזה, כי מתן ייפוי כוח בלתי חוזר לכשעצמו אינו מעביר את הבעלות לקונה. כאשר ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר (ונכתבה הערת אזהרה או נרשם עיקול וכד', כדי למנוע מהמוכר להזדרז ולמכור לצד ג' לפני שיספיקו להשתמש בייפוי הכוח לרישום הנכס על שם הקונה), המוכר לא יוכל לפעול למנוע העברת רישום הדירה על שם הקונה. פעולת ההעברה היא בלתי הפיכה (אא"כ יארע אונס למיופה הכוח, או שייפוי הכוח יאבד, או שמיופה הכוח יחזור בו וכד'). לפיכך הסיטומתא של מתן ייפוי כוח בלתי חוזר יכולה להתייחס רק לפעולת ההכנה להעברת הבעלות ולאי יכולתו של המוכר למנוע זאת (מעין מינוי שליח למכור באופן שאינו יכול לבטל השליחות). אך לדעות שהטאבו מעכב, העברת הבעלות נעשית רק בזמן הרישום בטאבו, ולא בזמן מתן ייפוי הכוח.

     בסברה אפשר אולי לתלות זאת בשאלה האם הצורך בקניין הוא רק כדי למנוע חסרון בגמירות דעת, או שיש צורך מעיקר הדין בפעולה אקטיבית כדי ליצור קנין. ייפוי כוח בלתי חוזר הוא רק פעולת הכנה (כמנוי שליח) ואינו פעולה אקטיבית ליצירת הקנין. אלא שמאחר והמוכר אינו יכול למנוע את תהליך העברת הבעלות, אולי אין כאן חסרון בגמירות הדעת. אמנם הרישום אינו מובטח מסיבות שאינן תלויות במוכר, כגון: אונס למיופה הכוח, אבדן ייפוי הכוח, או כשמיופה הכוח מחליט לחזור בו וכד'. לפיכך, אם העיקר הוא גמירות הדעת, יש להסתפק האם אי יכולת המוכר לפעול למנוע את תהליך העברת הבעלות מספיקה כדי לקבוע שיש גמירות דעת; או שמאחר והרישום עלול להימנע מסיבות שאינן תלויות במוכר, עדיין חסר בגמירות הדעת.

     האמור לעיל מתייחס לייפוי כוח בלתי חוזר שמיועד כעת לביצוע. בדרך כלל בשלב הראשון ניתן ייפוי הכוח בנאמנות אצל עו"ד וכד'. בשלב זה ממתינים שהקונה ישלים את התחייבויותיו (כגון, גמר התשלום) ולאחר מכן ייפוי הכוח מיועד לביצוע. בשלב הנאמנות המוכר לא יכול לפעול לביטול העסקה; ואם הקונה יבצע את התחייבויותיו, תושלם העסקה. אך מאחר שהעסקה מותנית במילוי התחייבויותיו של הקונה, קשה יותר לומר שגמירות הדעת של המוכר היא מוחלטת.

     אם נחליט שיש גמירות דעת בייפוי כוח שמיועד כעת לביצוע, יש לדון האם ייפוי כוח בלתי חוזר יכול להיחשב כסיטומתא לקניין מצד השלמת גמירות הדעת, אע"פ שלא נעשתה פעולה אקטיבית ליצירת הקנין.

     ניתן אף לפלפל ולומר, שהדבר תלוי מדוע יש המצריכים טאבו לגמר הקנין, וכפי שיפורט להלן. אם הצורך בטאבו הוא כי בנוסח החוזה יש לשון התחייבות ולא לשון מכר, אזי צריך פעולה אקטיבית ליצירת הקנין. אך אם הצורך בטאבו הוא כי ללא הטאבו יש חסרון בגמירות הדעת (דהוי כמקום שנהגו בשטר), יש להסתפק כדלעיל, ואולי ייפוי כוח בלתי חוזר די בו לצורך גמירות הדעת. לפי מהלך זה יצא, שכאשר ניסחו בחוזה לשון מכר, יותר קל לומר שייפוי כוח בלתי חוזר ייחשב כסיטומתא.

     ולעצם ענין הצורך בטאבו כדי שהקניין יחול: לאור האמור לעיל עולה שנחלקו הפוסקים האם הקנין נגמר לפני הרישום בטאבו. יש להעיר שלמצריכים טאבו לגמר הקנין ישנם שני נימוקים - נימוק אחד מבוסס על הלשון המקובלת בחוזי מכר, שבו בדרך כלל אין הלשון של "שדי מכורה לך", אלא רק התחייבות של המוכר למסור את החזקה לקונה ולהעביר הדירה בטאבו. זוהי התחייבות שניתן לאכוף, אך אין בחוזה נוסח של מכר. נימוק זה לא שייך כאשר בהסכם מנוסח לשון מכר. אך יש נימוק נוסף להצריך טאבו: קיי"ל שבמקום שכותבין שטר לא קונה הכסף, דלא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא; ומאחר ולפי החוק והמנהג צריך רישום בטאבו, לכן הכסף אינו קונה. טעם זה שייך גם כאשר בהסכם מנוסח לשון מכר.

      

     מן הכלל אל הפרט

     בפנינו עומדת שאלת אופן חלוקת דירת המגורים של הצדדים, שנרכשה על ידם בחודש אוגוסט 2018, כשנה לאחר נישואיהם, בסך של 1,130,000 ש"ח. מוסכם על הצדדים כי הורי הבעל שילמו סך של 480,000 ש"ח, המהווים כ-42.5% מערך הנכס. הון עצמי של הצדדים מימן חלק קטן. יתרת הכספים (כמחצית) נעשתה באמצעות הלוואת משכנתא משותפת של שני הצדדים.

     האיש טוען כי יש לחלק את הדירה באופן שאינו שווה, כך שבראש ובראשונה יוחזר לו או להוריו 42.5 אחוז משווי הנכס, ורק היתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

     בסיכומיו הראשונים כתב האיש כי יש להשיב להוריו את הכסף משום ש"הם לא קיבלו פה הלוואה":

     "קודם שיחזירו הזוג להורי הבעל את 42.5 אחוז מהסך הכולל שמגיע להם. הם לא קבלו פה הלוואה. ומהנותר יחלקו הצדדים שווה בשווה."

     כוונתו היא שכספי הוריו היו השקעה באחוזים בדירה. אך אין לטענה זו תימוכין והוכחה. ומשום כך יש לראות מתן כספים אלו כמתנה. וכאשר מדובר במתנה, קיימא לן שאדם שנתן מתנה לחבירו אינו יכול לחזור בו ולבקשה בחזרה לאחר זמן, "וכי יצטרך כל מקבל מתנה להעמיד לנותן המתנה ערב שיישאר לעולם חבירו?!" (ראה בשו"ע אבה"ז סימן צ"ט סעיף ב' ובחלקת מחוקק שם ס"ק ז').

     ואם יטען האיש היא שהכספים ניתנו כ"מתנה על תנאי" (וכפי שכתב בסיכומי תגובה לסיכומי האישה), גם טענה זו יש לדחות. כידוע, יש צורך להתנות תנאי כזה ככל משפטי התנאים המובאים בשו"ע חו"מ ריש סימן רז' ובאהע''ז סימן לח'.

     כפי שמבואר בשו"ע חו"מ סימן רמא (סעיף יב):

     "במה דברים אמורים כשהיה תנאי זה כדין התנאים הקיימים על הדרך שנתבאר בטור אבן העזר סימן לח, או שכתבו בסוף השטר וקניינא מיניה כחומר כל התנאים וקניינים העשויים כתיקון חכמים, שאם לא כן המתנה קיימת והתנאי בטל".

     כמו כן, אין שום אסמכתא לכך שהייתה כוונה לתת זאת כמתנה על תנאי.

     עמדתנו מתבססת על העיקרון שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים ללא תנאים מפורשים, ועל כן הרישום מהווה הוכחה לבעלות מלאה ושווה עליה. מסיבה זו, אין צורך לבחון את עניין השיפוצים שנערכו בדירה אם הם היו 'קוסמטיים בלבד' אם לאו. בחינה זו רלוונטית כאשר בוחנים אם הייתה כוונת שיתוף וכדומה, המעניקה לפי החוק והפסיקה זכויות, גם כשאין זכויות מכוח הרישום. אך בנידון דידן הזכויות הם מכוח הרישום.

     [ולעצם השיפוצים נציין כהערת שוליים את דברי הצדדים בשורות 42-57 של הפרוטוקול מיום 16.12.2024:

     "ביה"ד: היה משהו בדירה שנכנסתם אליה? שיפצתם אותה?

     הבעל: כן אני עשיתי מה שיכולתי קצת צבע ותיקוני סדקים בסיסיים אבל לא שיפוץ של ריצוף או דברים מהותיים. צבע, שפכטל, תחזוקה. דברים ממש קוסמטיקה.

     ביה"ד: ובמהלך השלוש שנים היה עוד שיפוץ?

     הבעל: לא. רק זה. והיה כל פעם לחצאין, עשינו אוברול כללי ולא סיימנו אותו, היה משהו ממש הכי קוסמטי שיש.

     ביה"ד: אני שואל את האישה, גרתם שלוש שנים בדירה?

     האישה: כמעט ארבע שנים במשותף. כי בהתחלה שנפרדנו הוא גם היה גר בבית עד שהוא יצא.

     ביה"ד: הבית עבר שיפוץ?

     האישה: הבית לא עבר שיפוץ אפילו לא קוסמטי כשנכנסנו לבית, אלא אחרי שנה וחצי שנולד לנו ילד הבית היה שיפוץ כי כל הבית היה עובש. היה שפכטל, עם צבע נגד עובש. אחרי ממש לפני שעזבנו ל... שזה היה כמעט אחרי שנפרדנו, הבית עבר שיפוץ יותר רציני, על ידי שנינו, גם אני צבעתי" 

     עיקר השיפוץ היה צביעה כנגד עובש.]

     באופן דומה, גם הניסיון לרכוש בית נוסף (בית סבתו של האיש) אינו רלוונטי להכרעתנו. חוזה הרכישה נחתם סמוך לפרידת הצדדים, ב-20.10.2021, ובוטל בהמשך. אין בו כדי להוכיח את עמדת מי מהצדדים, שכן העסקה לא הושלמה והבית לא נרשם על שמם. האישה טענה כי רכישה זו מחזקת את עמדתה שהכספים שקיבלו היו מתנה, ואילו האיש טען שהחזר התשלום לאביו בעת ביטול החוזה מוכיח שאביו אינו נותן מתנות חינם. אך כאמור, עמדתנו מתייחסת לדירה הראשונה, שהרכישה שלה הושלמה והיא נרשמה על שם שני בני הזוג במשותף, ואיננו נדרשים להתייחס למה שקרה עם הדירה השנייה.

     האישה טוענת שכספי הורי האיש למימון הדירה זו הייתה "מתנה גמורה ללא סייג", ואילו האיש רואה בה "מתנה על תנאי". האיש לא טען במפורש שהיה תנאי כזה, אלא ביקש לטעון לקיומה של "אומדנא" שלא התכוון לתת את המתנה על דעת גירושין עתידיים. אולם, ההלכה קובעת כי "אומדנא" מועילה רק כאשר היא "אומדנא דמוכח טפי" ורק כאשר האומדנא קיימת בשעת נתינת המתנה, ולא כשהיא נולדה לאחר מכן. וראה גם פתחי תשובה (חו"מ סימן רמא ס"ק ג'). דאטו המוחל לחבירו עני ואח"כ נתעשר יאמר מחילה בטעות?

     לא זו אף זו, האיש הודה בדיון מיום 16.12.2024 (שורה 66) כי אביו נתן להם את הכסף לקניית הבית ולא אמר להם דבר:

     ביה"ד: אני שואל את הבעל, כשאביך נתן את הכסף הוא אמר למה הוא נותן את הכסף? כהלוואה? כהשקעה? כמתנה? הוא אמר משהו?

     הבעל: אני לא זוכר עכשיו בדיוק את הלשון שהוא אמר, הוא הביא לנו את הכסף להשתמש בו לקניית הבית, הוא לא אמר כלום.

     ברי כי הורה שנותן סכום כה גבוה בסך 480,000 ש"ח לבנו וכלתו ולא מציב כל תנאי, ברור הדבר מעל לכל ספק כי המתנה הינה מוחלטת וללא כל סייג.

     לאור האמור, לכאורה יש לקבוע כי דירת הצדדים בנס ציונה, הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ותמורתה תחולק ביניהם בשווה.

     אך למרות האמור לעיל נראה שיש להתחשב במרכיב נוסף. בציבור החרדי מקובל שהורים (ובדרך כלל מדובר יותר בהורי הכלה ופחות בהורי החתן), לוקחים הלוואות כדי לממן לילדיהם שנישאים קניית דירה (בעבר המימון היה אף מימון מלא או כמעט מלא לקניית דירה ולאחר מכן עקב יוקר הדירות המימון נהיה מימון חלקי). אולם בהורים שאינם ממגזר זה וכפי שמדובר במקרה דנן, שכיח הדבר שההורים מסייעים בכספים לילדיהם בקניית דירה, אך הסיוע הוא בדרך כלל מהון עצמי שיש להורים ולא מקובל שההורים ייקחו לשם כך הלוואות.

     במקרה דנן, הורי האיש נתנו למימון הדירה 480 אלף ש"ח, שמתוכם הלוואה של 100 אלף ש"ח. יש מקום לומר שיש אומדנא חזקה שאת סכום ההלוואה שהם נטלו, הם לא התכוונו לתת לאישה. אילו היינו מקבלים סברא זו במלואה, מתמורת הדירה היה האיש נוטל 100 אלף ש"ח והיתרה הייתה אמורה להתחלק בשווה. לצורך היעילות, ניתן גם היה לקבוע שתמורת הדירה תחולק בשווה, והאישה תיתן לאיש סך של 50 אלף ש"ח (התוצאה תהיה אותו דבר).

     ברם, סברא זו היא אומדנא שאינה מספיקה כדי להכריע כך באופן מלא, ולענ"ד זוהי אומדנא המצדיקה פשרה. ובנד"ד נראה שיש הצדקה בגין אומדנא זו שהאישה תיתן לאיש סך של 25 אלף ש"ח (מחצית מהסך המלא של 50 אלף ש"ח).

     מסקנת הדברים לענ"ד:

     דירת הצדדים בנס ציונה, הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ותמורתה תחולק ביניהם בשווה.

     האישה תשלם לאיש בגין הדירה סך של 25 אלף ש"ח.

     הרב יהודה שחור - אב"ד

      

     בעניין הדירה לענ"ד ישנם אף צדדים המצדיקים אולי לתת לאיש סכומי כסף גבוהים יותר בגין הכספים שנתנו הוריו. הדברים קשורים למחלוקות, ספיקות ובירורים מורכבים בכמה מרכיבים הקשורים לשאלה זו. בהתחשב בכל הנסיבות, אני מצטרף למסקנת כב' האב"ד שהובאה לעיל.

     הרב ירון נבון - דיין

      

     לסיכום:

     לדעת כל חברי ההרכב, דירת הצדדים בנס ציונה, הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ותמורתה תחולק ביניהם בשווה.

     לדעת הרוב האישה תשלם לאיש בגין הדירה סך של 25 אלף ש"ח.

     לדעת המיעוט, אין לחייב את האישה בתשלום זה.

     ההכרעה כדעת הרוב.

      

     מסקנת פסק הדין לעניין הכתובה והדירה

     • האיש חייב לאישה בגין הכתובה סך של 10,000 ש"ח.

     • דירת הצדדים בנס ציונה, הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ותמורתה תחולק ביניהם בשווה.

     • האישה תשלם לאיש בגין הדירה סך של 25 אלף ש"ח.

     • אין צו להוצאות משפט.

     • פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי ת"ז של הצדדים.

        

       ניתן ביום כ"ה במרחשון התשפ"ו (16.11.2025).

       הרב יהודה שחור - אב"ד	הרב יאיר לרנר	הרב ירון נבון